תכשיטי יומיום מודל 2018

שלום…

אני מתרגשת לספר שפרוייקט התכשיטים באופן די צולע ומקרטע, ובאופי קצת שונה, מלווה אותי שוב כבר שבועיים.

מדי כמה ימים אני מצליחה גם לכתוב עליו בבלוג שבאתר שלי, מוזמנות לבקר אותנו שם.

17/30

מה: סיכה לשיער
ממה: מכנסיים
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט תפירה
גודל: קוטר 11 ס"מ

אחד הספרים הפופולאריים פה בבית בחודשים האחרונים הוא "הטרקטור בארגז החול" הנהדר של מאיר שלו. זה הדף הפותח אותו –

עולם האסוציאציות שלי מאוד מוגבל לעיתים, והטקסט הפותח את הספר עולה לי תמיד לראש כשאני חושבת על הפרוייקט. אני מרגישה שאני בשלב ה-"פחח-פחח-פחח-פחח", מקווה שבסוף אני אצליח להתניע.

אז הנה עוד נסיון התנעה…
אתמול יהל ביקש שאתפור מכנסיים וכובע למלך (המלך הוא בובות תיאטרון שאפשר להלביש בכל מיני תלבושות), גיל רצה שאתקן לו את החורים בכיסים של איזה ג'ינס, והחלטתי לפתוח את מכונת התפירה. אחרי שתיקנתי את המכנסיים של גיל פניתי לערימת הבגדים שמחכים (המון זמן) לתיקון, ומצאתי שם שני זוגות מכנסי טיולים של גיל שכבר ממש אין טעם לתקן, כי הבד כבר מאוד בלוי. מאחד מהם גזרתי את המכנסיים והכובע למלך (ואחר כך גם כובע ותיק למלכה), וכבר רציתי לזרוק את מה שנשאר, ואז החלטתי לגזור את הפסים הבהירים שבצד, ולנסות לתפור מהם סל/קערה.
התחלתי לתפור את הסל/קערה ומשהו שם לא הסתדר, אבל פתאום קלטתי שיש לי תכשיט ביד. תפרתי ל"פרח" שיצא סיכת ראש, וזהו, יש לי תכשיט (קצת מכוער, אבל עונה על תנאי הפרוייקט)! בדיעבד הוא קצת כבד מדי לסיכה, אז אולי אתפור אותו על קשת במקום.
בסופו של דבר גם התחלתי סל חדש, אבל נאלצתי להפסיק את התפירה שלו באמצע, אולי מחר אני אצליח לסיים אותו.

ניסיתי לדגמן ולצלם את הקישוט על הראש, התמונות יצאו כמובן נוראיות. אני שונאת את עצמי בתמונות [כשהייתי נערה לאבא שלי נמאס יום אחד מכך שאני מסובבת את הראש בשניה שהמצלמה מופנית לכיווני, והוא עשה איתי הסכם – הוא מצלם אותי כמה שהוא רוצה, וכשהתמונות מגיעות מפיתוח אני עוברת עליהם ראשונה ומשמידה את התמונות שאני לא רוצה שיראו. כמובן שאחרי פיתוח אחד, כשראיתי שאף תמונה לא ממש נוראה, ולא זרקתי שום תמונה, הפסקתי להתנגד ולהסתובב, אבל למרות שאני כבר מרשה לצלם אותי אני לא אוהבת להסתכל על התוצאות].
התמונה היחידה שראויה לפרסום מבחינתי היא זו – במסגרת המולטי-טאסקינג האימהי הייתי צריכה, תוך כדי הצילום, להזניק את יהל למרוץ שהוא ערך בחצר עם עצמו, ולהסתכל עליו, ולהקשיב ולהגיב, ועל הדרך גם עשיתי לו כמה פרצופים. בלי כוונה צילמתי אחד מהם. היא לא אמורה להיות יפה, אז לא אכפת לי שהיא מכוערת…

מדי פעם גם סובבתי את המצלמה –

"לתחרות… היכון… צא…" (ככה יהל מזניק ומוזנק למרוצים)

ותמונה אחרונה שיצאה מסשן הצילום בחצר – lo-tech-instagram (או 'מי צריך אינסטגרם כשכדור זכוכית ירוק תלוי בחצר'…)

התכשיט של היום כבר חצי עשוי… יש עוד תקווה!

16/30

מה: ענק
ממה: כפיות גלידה
מאיפה: גלידריה
תוספות: חרוזים אדומים, חוט מתכת, חוט מתכת מצופה ניילון וחרוזי מעיכה
גודל: תליון – 13X7 ס"מ, היקף – 53 ס"מ

אני מזייפת בקולי-קולות… מתקשה לחזור לשגרת התכשיטים.
כמעט כל יום אני מוצאת איזה משהו להכין ממנו תכשיט, ופשוט לא מגיעה לזה. היום החלטתי לעשות מעשה בעיקר כי מדגדג לי בידיים – יש לי רעיון מה לעשות ב-30 הימים הבאים, אחרי שאסיים את הפרוייקט הזה, ורעיון גם ל-30 הימים שיבואו אחריהם. זה עשוי להשמע כאילו אני סובלת פה, וזה ממש לא ככה, אבל כזאת אני – מבינה את הפואנטה ורוצה מייד לעבור לדבר הבא (בגלל זה, למשל, חדר העבודה שלי עמוס בעבודות מותחלות, שכנראה רובן ישארו במצבן הלא גמור לנצח…).

אתמול נסענו לדגניה, לאזכרה של יונתן, אח של אבא שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים (התקשיתי לבחור תמונה, תסלחו לי…)

במרכז – סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וסביבם כל נכדיהם.
יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

אבא שלי ואחיו – לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

לפני הנסיעה גיל ויהל הלכו להעלות את הזבל (אצלנו לא מורידים זבל – כדי לזרוק את הזבל צריך לצאת מהבית, לעלות במדרגות, ולטפס עוד קצת במעלה ההר…), וחזרו עם חתיכת פלסטיק כחולה ויפה, בצורה של כנרת (קצת מאורכת). מרוב התלהבות (גם מהיופי, וגם מהצורה שמתאימה בדיוק לנסיעה הקרבה) החלטתי לעשות מעשה, ולקחת איתי לנסיעה את "קלמר התכשיטים" שלי – נרתיק בד מקסים שתפרה ורקמה סיגל מאור, ובתוכו כלי עבודה וכמה חוטים מסוגים שונים – ערכה בסיסית שמאפשרת לי להכין תכשיטים כשאני בדרכים (רושמת לעצמי משימה למחר – לצלם את הנרתיק ואת תכולתו.)
קיוויתי להספיק להכין תכשיט מחתיכת הפלסטיק, וזה כמובן לא קרה.

הבוקר, לפני שיצאנו דרומה חזרה הביתה, ערכנו ביקור נימוסין בגליתא, אספתי את כל הכפיות של כולם (כולל קצת השלמות מהפח שלהם, כי יהל אימץ חלק גדול מהכפיות לעצמו).

כבר כשישבנו שם שלפתי את הקלמר וניסיתי להדליק נר כדי לחורר את הכפיות, אבל המאווררים שבמקום סיכלו את תכניתי. נאלצתי לתרגל דחיית סיפוקים, וטוב שכך, כי בבית היו לי גם חרוזים אדומים שהוסיפו הרבה עניין וצבע לעסק.

15/30

מה: צמיד
ממה: צינור השקיה
מאיפה: מהגינה
תוספות: אין
גודל: היקף 28 ס"מ

אחד הדברים שמרגשים אותי בעשיה שלי בכלל ובפרוייקט הזה בפרט, הוא לראות את האדוות של האבנים הקטנות שאני זורקת – לראות איך הדברים משפיעים על אנשים אחרים, מעוררים בהם מחשבה, עשיה ויצירה.
משפט בסגנון: 'ארבל, מצאתי X וחשבתי פתאום שאפשר לעשות ממנו Y' מעורר בי גלים (ואדוות) של שמחה.
מאז שהתחלתי את הפרוייקט הזה שמעתי אותו כבר כמה פעמים, ושמעתי מכמה חברות על כל מיני דברים יצירתיים שהן עשו מהפסולת שסביבן. במשפחה הקרובה האדוות באות לידי ביטוי בכל מיני "מתנות" יפות ומיוחדות שיהל וגיל מביאים לי מהבילויים שלהם בלעדי ['אמא, תראי, הבאנו לך משהו שתוכלי לעשות ממנו תכשיט'].

היום נסענו עם ההורים שלי לבקר חברים על הרכס הסמוך, הם הראו לנו כל מיני דברים מופלאים שהכינו במחנה המשפחות של 'שומרי הגן', בין השאר – חליל. אבא שלי והחבר התחילו לדבר על חלילים, ואבא שלי מיד הדגים – הוא חיפש בגינה שלהם ומצא שארית צינור השקיה, שלף את האולר, והתחיל להכין חליל. כשסיים, התחיל לחתוך חוליות מהשארית של השארית של הצינור, חיבר כמה כאלו זו לזו. 'את יכולה להכין מזה תכשיט' הוא אמר, וקיבל מיד הוראה לחתוך עוד. חיברתי את כל החוליות לצמיד מקסים.
קצת עיגלתי פינות היום – התכשיט של אבא שלי בעיקר (אני רק חיברתי). אבל זו עוד אדווה קטנה של האבנים שלי…

14/30

מה: תליון
ממה: חלקי מצפן
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט ריקמה אדום
גודל: 7X4.5 ס"מ

יום ארוך ומעייף עבר אתמול על (אין)כוחותינו.
בלילה, אחרי שיהל נרדם, סידרנו קצת את הבית, ונתקלתי במצפן של יהל, שנשבר לפני שבועיים, כשעמדנו לנסוע לשדה התעופה, ללוות את אחי הקטן-ענק, שטס לנפאל [אבא שלי מיד שלף מהמגירה שלו מצפן נוסף כדי שיהל יוכל לנווט בנסיעה. יהל באיזה קטע שהדרך היתה מאוד מפותלת, והמחוג של המצפן לא הפסיק להסתובב, אמר לו: "סבא, תחליט לאן אתה נוסע – לשדה התעופה או לדרומה הרחוקה"].

החלטתי לפרק אותו ולהשתמש בו לתכשיט היומי שלי.

סרגתי סביב שתיים מהטבעות עם חוט ריקמה אדום, ואז התחלתי לסרוג משהו מורכב יותר סביב טבעת נוספת. הסריגה התארכה, והעייפות הכריעה, והחלטתי להניח את העבודה, ללכת לישון ולהמשיך את התכשיט בבוקר. כשהתעוררנו יהל מצא את התכשיט המותחל, ואמר בהתלהבות: אמא! את מתקנת לי את המצפן?!. נאלצתי להודות שלא בדיוק, ויהל ניסה למשוך את הטבעת ולשלוף אותה מתוך הסריגה, הוא לא הצליח, ואנחנו המשכנו בענייני הבוקר. אחרי כמה זמן התקרבתי לשולחן ומצאתי עליו טבעת, וסבך של חוט ריקמה פרום… צודק. שלו. אז מה אם עבדתי על זה כמעט שעתיים…
נשארתי עם שתי טבעות…

13/30

מה: סיכת דש
ממה: עטיפת סוכריה, פקק פלסטיק דרוס, טבעת פלסטיק דרוסה, חתיכת גומי עם ציור של קוף
מאיפה: מהרחוב
תוספות: דבק
גודל: 6X4.5 ס"מ

חזרתי…

לפני כמעט שבועיים חמי היקר הלך לעולמו, אחרי חודשים של סבל וכאב. ועלינו עברו ימים גדושים – בצער ובהקלה, בזכרונות כואבים מהשנים האחרונות ובסיפורים משמחים מהשנים הטובות.

גיל, בעלי, עם אבא חנוך, כנראה בדרך מבית הילדים לבילוי אחר-צהריים בחדר ההורים.
דצמבר 1971

חנוך ואני    (צילום: ערן נדן)

 

אחרי שבועיים מתישים, חזרנו הביתה, לשגרה חדשה – יהל הלך היום לגן, לראשונה בחיינו. הוא ילך לגן שלושה ימים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, ויבלה שם עם עוד שישה ילדים מקסימים, יש לו גננת נהדרת שהוא מכיר וכנראה גם אוהב [לפני השינה התנשקנו ואני עמדתי לצאת מהחדר, אז הוא קרא לי ואמר: 'אמא, רגע, יש פה עוד נשיקה', הוא נתן לי את הנשיקה הנוספת והוסיף: 'תמסרי אותה לנעמה'] מסביב כולם מרוצים, אני מאוד מבולבלת – עם תחושות שנעות בין שמחה וידיעה שיהיה לו טוב שם, ושלי יהיה טוב קצת בלעדיו, שִמחה שיש לנו כזאת מסגרת מקסימה וקטנה, עם מעט ילדים ומעט שעות, עם הרבה חופש ומגוון גילאים, ומצד שני זו גם התנפצות של חלום, ועצוב לי שאין לי אפשרות להשאר איתו בבית באופן שהייתי רוצה – עם קהילה תומכת ומחנ"בת, עם יכולת שלי לחלק את הזמן שלי טוב יותר בין הצרכים שלו והצרכים שלי ועם קצת יותר בטחון כלכלי. אני מזכירה לעצמי, שזה המצב עכשיו, ושדברים יכולים להשתנות – גם הסיטואציה וגם האופן בו אני רואה את הדברים, ועדיין – מבולבלת…

"בוקר טוב, צוהל הרחוב, לאן? לאן? לגן!"

[יהל לקח מאוד ברצינות את הבקשה של נעמה לבוא לגן בבגדים חגיגיים, והתעקש ללבוש את החולצה הכי לבנה והכי חגיגית שלו. מי יודע איך מורידים כתמים של עגבניה מחולצה לבנה?]

היום הרגשתי בעיקר שאני צריכה הרבה אוויר כדי להתחיל לחבר מחדש את הדברים קצת אחרת. אנחנו אחרי שבעה ארוכה (בשל החג השבעה ה"רשמית" התחילה רק עם צאת החג, ורק מחר בבוקר אנחנו עולים אל הקבר), ואחרי כמה שנים של אימהות במשרה מלאה, ושני אלו ביחד מאוד מבלבלים.

אחרי שיהל שיחרר אותי בבוקר, והסכים שאלך מהגן, נסעתי (ל ב ד) לירושלים, למפגש נוסף וממלא של 'מעגל התמיכה לנשים עצמאיות', תוך כדי שיחה שמתי לב שעל הרצפה זרוקה חתיכת גומי עם ציור של קוף, ואולי בהשראת הגן, או אולי בהשראת החופש שלי מייד התחשק לי שזה יהיה חלק מהתכשיט היומי שלי. כשחזרתי לחניה מצאתי עטיפת צלופן של סוכריה, פקק דרוס, וטבעת פלסטיק (זו שבבסיס של פקקי הפלסטיק של הבקבוקים), דרוסה אף היא.

(ה"קישקושים" ברקע הם לא קישקושים בכלל – זה מכתב שיהל כתב לחברה שבאה לבקר)

ברוח הרצון לחבר את החיים בצורה קצת אחרת, ובשל העייפות הכללית פה בבית, החלטתי הפעם לעשות לעצמי עבודה קלה – פשוט הדבקתי את המציאות זו לזו, והכנתי סיכת דש. קצת מעוכה, קצת נוצצת, קצת מלוכלכת, קצת משעשעת. כמו החיים…

 

12/30

מה: סיכת דש
ממה: עלים מכפות תמרים
מאיפה: מהחצר
תוספות: חוט מתכת כסוף
גודל: 6X3.5 ס"מ

היום הוקדש להשלמת שעות שינה, וקצת הכנות לארוחת הערב. לא היתה לי טיפת כוח לעשות משהו. כשסיימנו לאכול את ארוחת הערב לקחתי כמה עלים שאבא שלי חתך מכפות התמרים כשבנה את הסוכה, ושיחקתי איתם. זה מה שיצא.

חג שמח…

11/30

מה: ענק*
ממה: סוגר של צנצנת החמצה
מאיפה: מהרחוב
תוספות: בדים וחוטי תפירה
גודל: תליון – 9X4 ס"מ, היקף – 55 ס"מ

היום הלכנו למרכז המיחזור של המושב (המושב של ההורים שלי, כן? אצלנו יש רק כלוב בקבוקים ופח של נייר. לא משהו שיכול להתהדר בשם "מרכז מיחזור"), לחלץ קצת בקבוקים מהכלוב, בתקווה שמחר נצליח להכין מהם איזה קישוט שהגיתי בהשראת תכשיט מס' 9. בתוך מיכל המתכות עיני צדה סוגר ברזל של צנצנת החמצה, ומיד ידי צדה אותו גם היא.

בעקרון מבחינתי התכשיט כבר היה מוכן, רק לפשק קצת את הטבעת וזהו, אבל הרגשתי מחוייבת, והתיישבתי ליד השולחן. על השולחן היתה ערימה של בדים, דף עם סקיצות, וגזרה גזורה מעיתון – אח שלי נוסע לנפאל ולהודו עוד כמה ימים (אני יודעת שזה נשמע סתם משפט טריוויאלי, אבל זה הדבר הכי מוזר בעולם – שהאח התינוק שלי כבר ממש לא תינוק, ושהוא עושה דברים של "גדולים"), והוא החליט לתפור לעצמו תרמיל קטן ליומיום.

הפכתי וסובבתי והתלבטתי, ובינתיים אח שלי התחיל לגזור את הבדים לתיק, אז החלטתי להשתמש בשאריות של הבדים, התחלתי לגזור ולפרום חוטים מהבדים (יש לי שתיים-שלוש מפות שסבתא שלי הכינה לפני שנים בטכניקה הזו של פרימת חוטים, שאין לי מושג איך קוראים לה).
תפרתי שתי חתיכות בד בורדו לתליון, ואת המשך השרשרת הכנתי מקרעי בד ירוק בשילוב עם חוטי תפירה בצבע בורדו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

כשהסתכלתי על התמונה הזאת ראיתי מיד דמות קריקטורית, אז הוספתי בפוטושופ עיניים ופה.

זה די משעשע – לפני כמה שנים, באחד ממעברי הדירה, החלטתי שאני ממיינת את כל חומרי הפסולת שבחדר העבודה, שומרת דברים שיש לי מהם כמות, ואת רוב החפצים והחומרים החד פעמיים אני זורקת. הקצבתי לעצמי שתי קופסאות נעליים – על האחת כתבתי 'כל מיני', ובה שמרתי זבל ייחודי ביותר (צורה מיוחדת, טקסטורה, או סתם זבל "נדיר"), על הקופסא השניה כתבתי 'יצורים בפוטנציה' ושמרתי בתוכה כל מיני דברים שאספתי כי נראו לי יצוריים, ותכננתי להכין מהם יצורים. שתי הקופסאות האלו עדיין מלוות אותי, וכשהחלטתי לעשות את הפרוייקט הזה, התלבטתי לאיזה שבריר שניה אם לא כדאי לעשות פרוייקט יצורים. גם כשחשבתי מה לעשות ביום השישי לפרוייקט המחשבה הראשונה היתה לעשות עין מכפתור ובזה לסגור את העניין. משהו דומה לזה –

* החלטתי לקרוא לתכשיט "ענק" אחרי התלבטות ארוכה שכללה עיון במילון ושיטוט קצר באינטרנט – זו מילה מאוד 'גבוהה', ומרגיש לי קצת מוזר להתשמש בה, אבל ממש צרם לי בעין ובאוזן כשניסיתי לכתוב שרשרת או מחרוזת. קשה… קשה…

10/30

מה: תכשיט קיר
ממה: ענף
מאיפה: מהרחוב
תוספות: חוט מתכת
גודל: 17X5.5 ס"מ

היום, בדרכנו דרומה, עצרנו בבאר שבע וביקרנו את מלך ברגר, אמן שיוצר ציורים מרהיבים מחומרים מן הטבע. קירות ביתו מלאים בעבודותיו – ציורים מקליפות עצים, זרעים, קש, נוצות, אבנים ועוד שלל חומרים.

מלך ברגר יוצר לעצמו קטלוג חומרים – לוחיות דיקט בגודל של כ-15X15 ס"מ, שעל כל אחת מהן הוא מדביק חומר מסויים. יש לו כבר יותר מ-400 לוחיות כאלו.

אחרי הביקור המאלף אצלו נסענו לבקר את סבא שלמה (סבא שלי), וכשירדנו מהאוטו מצאתי על האדמה את חתיכת הענף הזה, והיה לי ברור שזה יהיה הבסיס לתכשיט היומי שלי.

וזה מה שהכנתי כשהגענו להורים שלי בחצבה –

9/30

לגמרי נסחפתי היום – יותר מדי חרוזים, יותר מדי מאוחר, יותר מדי מחשבות.
אני פוצחת במסורת חדשה – "תעודת זהות" עם כל הפרטים הטכניים, מתוך כוונה שכשאין לי הרבה זמן, כוח או מוזה לכתוב, יהיה לי קל להעלות את התמונה ואת המידע היבש. בשל השעה אני אהיה יבשושית, שוב, ומקווה מחר להספיק להעלות על הכתב את כל ההרהורים.

מה: תליון / תכשיט קיר
ממה: בקבוק מי-פה
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט מתכת מוזהב, חרוזים
גודל: קוטר 10 ס"מ