16/30

003a [Desktop Resolution]מה: ענק
ממה: כפיות גלידה
מאיפה: גלידריה
תוספות: חרוזים אדומים, חוט מתכת, חוט מתכת מצופה ניילון וחרוזי מעיכה
גודל: תליון – 13X7 ס"מ, היקף – 53 ס"מ

אני מזייפת בקולי-קולות… מתקשה לחזור לשגרת התכשיטים.
כמעט כל יום אני מוצאת איזה משהו להכין ממנו תכשיט, ופשוט לא מגיעה לזה. היום החלטתי לעשות מעשה בעיקר כי מדגדג לי בידיים – יש לי רעיון מה לעשות ב-30 הימים הבאים, אחרי שאסיים את הפרוייקט הזה, ורעיון גם ל-30 הימים שיבואו אחריהם. זה עשוי להשמע כאילו אני סובלת פה, וזה ממש לא ככה, אבל כזאת אני – מבינה את הפואנטה ורוצה מייד לעבור לדבר הבא (בגלל זה, למשל, חדר העבודה שלי עמוס בעבודות מותחלות, שכנראה רובן ישארו במצבן הלא גמור לנצח…).

אתמול נסענו לדגניה, לאזכרה של יונתן, אח של אבא שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים (התקשיתי לבחור תמונה, תסלחו לי…)

במרכז - סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וכל נכדיהם. יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

במרכז – סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וסביבם כל נכדיהם.
יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

אבא שלי ואחיו - לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

אבא שלי ואחיו – לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

לפני הנסיעה גיל ויהל הלכו להעלות את הזבל (אצלנו לא מורידים זבל – כדי לזרוק את הזבל צריך לצאת מהבית, לעלות במדרגות, ולטפס עוד קצת במעלה ההר…), וחזרו עם חתיכת פלסטיק כחולה ויפה, בצורה של כנרת (קצת מאורכת). מרוב התלהבות (גם מהיופי, וגם מהצורה שמתאימה בדיוק לנסיעה הקרבה) החלטתי לעשות מעשה, ולקחת איתי לנסיעה את "קלמר התכשיטים" שלי – נרתיק בד מקסים שתפרה ורקמה סיגל מאור, ובתוכו כלי עבודה וכמה חוטים מסוגים שונים – ערכה בסיסית שמאפשרת לי להכין תכשיטים כשאני בדרכים (רושמת לעצמי משימה למחר – לצלם את הנרתיק ואת תכולתו.)
קיוויתי להספיק להכין תכשיט מחתיכת הפלסטיק, וזה כמובן לא קרה.

הבוקר, לפני שיצאנו דרומה חזרה הביתה, ערכנו ביקור נימוסין בגליתא, אספתי את כל הכפיות של כולם (כולל קצת השלמות מהפח שלהם, כי יהל אימץ חלק גדול מהכפיות לעצמו).

001a

כבר כשישבנו שם שלפתי את הקלמר וניסיתי להדליק נר כדי לחורר את הכפיות, אבל המאווררים שבמקום סיכלו את תכניתי. נאלצתי לתרגל דחיית סיפוקים, וטוב שכך, כי בבית היו לי גם חרוזים אדומים שהוסיפו הרבה עניין וצבע לעסק.

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “16/30

    • תודה רבה 🙂 גם אני ממש אוהבת את התכשיט הזה. ברגע שסיימתי להכין ולצלם אותו ענדתי אותו, וממש הרגשתי עצב כשהלכתי לישון ונאלצתי "להפרד" ממנו 🙂

    • בביקור הבא שלכם אצלנו ניסע לבדוק לעומק את הסניף המקומי של גליתא – נבדוק אם נעים שם כמו בדגניה, אם טעים שם כמו בדגניה, ואם גם שם לכפיות יש צבע ירוק משגע. קבענו!

  1. תכשיט הכפיות הזה אדיר, ארבל!
    לפחות ניקית אותן לפני שעבדת עליהן?
    (איסטניסטית, אבל רק עם רוק של זרים)
    הצטערתי לקרוא על יונתן. למרות שעברו הרבה שנים, אני יודעת שזה פצע פתוח תמידית 😦

    • ניקיתי… עם מגבון (איכס…) 🙂
      אני נולדתי אחרי שיונתן נפל, המוות שלו הוא מן עובדה מוגמרת מבחינתי, הוא תמיד היה הדוד המת שלי, ולוותה למוות בעיקר תהיה איך החיים שלנו היו נראים אם הוא היה חי, וכאב על הפספוס – ההכרות איתו, עם בני הדודים שהיו יכולים להיות לנו. מורכב.

        • בדיוק תהיתי שלשום, בעודנו עומדים סביב הקבר, מה ואיך יהיה אחרי שכל אלו שהכירו אותו לא יהיו איתנו עוד. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא חלק מחיי, העליה לקברו פעמיים בשנה (ביום נפילתו וביום הזכרון), הן חלק מחיינו, מהמשפחתיות שלנו. בית הקברות של דגניה הוא לחלוטין חלק מ'תבנית נוף מולדתי', ועדיין אין לי מושג איך זה יהיה בלי התיווך של אלו שהכירו אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s