8/30

אתמול היה עוד יום בית, עם הפירורים של השאריות של הסחרחורת.
שוב יהל וגיל הביאו לי מתנה מטיול השקיעה שלהם – גומיה מוזרה –

ניסיתי לחורר אותה עם מחט מלובנת ולא הצלחתי, אז לא יכולתי לעשות בדיוק מה שרציתי. יצא תליון סתמי, והצילום הורס אותו עוד יותר. לא נורא, יום אסל יום בסל…

2 מסקנות טכניות מהתכשיט היומי:
א. אני ממש ממש חייבת לסדר לעצמי קופסת אור לצילום.
ב. אני צריכה איזשהו מקדח דק ועדין (יש לנו מקדחה, אבל היא כבדה מדי בשביל כאלו עבודות). למי יש המלצות למכשיר שאפשר לעשות איתו חורים בקוטר של 1/2-3 מ"מ בערך, בכל מיני חומרים?

ומסקנה אופרטיבית לפרוייקט – אני צריכה להעלות כל יום את תמונת התכשיט, גם אם אין לי זמן לכתוב הרבה.

7/30

את יום שישי "ביליתי" במיטה, עם שאריות כאב ראש, סחרחורת ובחילה. התכנית המקורית היתה להכין משהו מהשקית של הפול של סנפרוסט שבישלנו, או מהמכסה של הטחינה שנגמרה. בזמן שהתלבטתי יהל וגיל יצאו לטייל וחזרו עם מתנה – דיסקית מתכת יפיפיה. חיברתי לה בד בעזרת חוט רקמה, ומסביב היקפתי בשרשרת, ועכשיו אני רק צריכה למצוא שרשרת שתתאים לתליון המדהים הזה.

כמובן שבאמצע העבודה נזכרתי ששוב שכחתי לצלם תמונה של "לפני". תזכורת לעצמי – תפסיקי להיות כל כך אימפולסיבית!

6/30

את בוקר יום חמישי בילינו אצל חברה של יהל ברמת-רזיאל. כשיצאנו משם בצהריים החלטתי באופטימיות פתטית לעשות "אירוך", בתקווה שיהל ירדם בדרך הביתה. נסענו להר טייסים, עשינו תצפית, חזרנו הביתה דרך גבעת יערים (עוד סיבובצ'יק למי שלא מכיר את האיזור) ערים לחלוטין.

הדבר הטוב היחיד שיצא מכל העסק הוא ברזל שמחזיק פקק של בקבוק יין (מה יהיה כבר עם כל החפצים נטולי השמות האלו), שמצאתי בתצפית של הר טייסים (וכמובן גם הנוף הנהדר שיש שם…)

בערב קישטתי אותו עם חרוזי זכוכית סגולים, ומיהרתי חזרה למיטה.

5/30

מעגלים…

יום רביעי היה יום בסימן מעגלים (תוספת עריכה בסיום הכתיבה – כל יום הוא יום של מעגלים, אנחנו פשוט לא תמיד מסתכלים עליו מנקודת המבט המעוגלת…). התחלנו (יהל ואני) את הבוקר בנסיעה לירושלים, למפגש של מעגל תמיכה לנשים עצמאיות, שיזמה איילת המקסימה [אם יש עצמאיות ירושלימיות בקהל שזה מעניין אותן אתן מוזמנות להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו]. את איילת הכרתי לפני הרבה שנים במעגל סריגה לנשים יהודיות וערביות, שיזמה אסתר לחמן. במשך כמה שנים נפגשנו פעם בשבוע, קצת סרגנו/תפרנו/רקמנו, ובעיקר דיברנו. למעגל ההוא היה כוח עצום, שאי אפשר בכלל להסביר ולתאר במילים, אני מניחה שכל אחת שהיתה שייכת מתישהו למעגל נשי שכזה (ובכלל לא משנה מהי 'מטרת ההתכנסות') מבינה בדיוק למה אני מתכוונת.
בדרך למפגש ראיתי, בזווית העין, על המדרכה, לשונית של פחית [אני לא יודעת איך לקרוא לחלק הזה, פעם אלו היו לשוניות, והיום הלשוניות נשארות כבר מחוברות לפחיות, אבל זה קצת ארוך לקרוא לדבר כל כך קטן 'הידית של הלשונית של הפחית'…] כזאת אבל מוזהבת. ראיתי אותה בשניה שחלפתי על פניה, וממש מיהרתי, אז התלבטתי לשבריר שניה (בכל זאת, היא היתה מוזהבת…) והחלטתי שאני בטוח אמצא עוד המון אוצרות ברחובות ירושלים.
היתה פגישה נהדרת, וממלאת אנרגיה, יסלחו לי קוראי הגברים, אתם מקסימים, אבל אין כמו נשים. דיברנו על הצורך במסגרת של תמיכה עסקית נשית, על משהו שונה מקבוצות הנטוורקינג ה"רגילות", על תפיסה יותר כוללת של העשיה, פחות לינארית ויותר מעגלית ספירלית. הנה, שוב המעגלים האלו…
מהמפגש הלכנו לבקר את אבא בעבודה, ושם פגשתי מישהי שלפני כמה שנים היינו שייכות גם לסוג של מעגל נשים. עוד מעגל…
כשיצאנו מהעבודה של גיל נזכרתי שאני צריכה לחפש אוצרות ולהפתעתי, הלכתי כמה דקות ברחוב יפו, ולא מצאתי שום דבר זרוק על הרצפה. מדהים!
חזרנו הביתה, וכשירדנו מהאוטו, ראיתי פקעת של ברזל בניין זרוקה בצד הכביש, לקחתי אותה הביתה והנחתי אותה על השולחן. הסתכלנו אחת על השניה ובאופן בלתי מפתיע התחלתי לעגל עיגולים מהחוטים.

כדי שהיום המעגלי יהיה מושלם חזרנו בערב לירושלים, למופע הסיום של פסטיבל הפיוט. היה נהדר.

[מה הפלא שאחרי של יום מעגלי שכזה מצאתי את עצמי במיטה עם סחרחורת…]

סליחה…

כולם מבקשים סליחה, אז גם אני…

אני כבר שלושה ימים עם כאב ראש וסחרחורת, אז הכתיבה פה קצת מתעכבת. אני עדיין מקפידה להכין את התכשיטים, יש למה לצפות!

 

חתימה טובה,

ארבל

4/30

אצלנו במושב יש שיטה מיוחדת להפרדת אשפה:
זבל קל בגודל קטן-בינוני, שנעשה בו שימוש בבית – נזרק אחר כבוד לפח הירוק
זבל גדול וכבד (רהיטים, מכונות כביסה וכד') – נשאר בחצר או נזרק מעבר לגדר
זבל קטן שנעשה בו שימוש ברחוב – נזרק על הריצפה

היום מצאתי אחד כזה קטן על הכביש – אריזה של פופאייס (אני מהדור הישן, אף אחד לא יצליח למכור לי שלוקים!)

גזרתי ממנה פרוסות רחבות, שלפתי טבעות מתכת והתחלתי לחבר

בשלב מסויים החלטתי להצר את הטבעות שיצרתי, והשארתי רק שלוש רחבות

מהכיפה שנשארה מהקצה של האריזה הכנתי תליון

וכך בא לעולם תכשיט מס' 4

הפרוייקט הזה רק ביומו הרביעי, וכבר מעורר בי המוני מחשבות ותובנות, ואין לי זמן וכוח להעלות אותן על הכתב, זה עוד יקרה!

השעשוע הזה מצא דרכו אלי שוב היום – המילים שיצאו לי היו – יצירה, שמחה וכוח. אני בטוחה שהיצירה שאני מכניסה (בכוח, תאמינו לי שזה בכוח) לחיי, תביא איתה גם הרבה שמחה וכוח…

3/30

איזו התחלה עקומה.
היום היה עוד יום ארוך מדי – ילד ואמא עייפים עד הצהריים + שנ"צ ארוכה מדי (צרות של עשירים… אני יודעת) + הרדמות מאוחרת מאוד של ילד מתוק מאוד (קצת לפני שהוא הלך לישון הוא אמר לי "אמא, את יפה וצעירה"… לא מתוק?)
השעה כבר 1:30 ועדיין לא סיימתי את התכשיט היומי, שבכלל לא ברור אם ומה יצא ממנו (מצאתי היום שלד של קוביה הונגרית ליד הכלוב של הבקבוקים). נראה לי שכדאי שלשם שינוי אני אלך לישון לפני 2:00, אז אני נכנעת ומפרסמת פה את הרשומה שאמורה היתה להיות הרשומה הראשונה של הבלוג. כתבתי אותה ביום ההולדת שלי, לפני שלושה חודשים וקצת.
מחקתי את ההקדמה המקורית, כי רובה הועתקה להקדמה לתכשיט הראשון, ואני מפרסמת אותה as is, ומצטרפת לישנים. לילה טוב, בתקווה לימים טובים יותר בעסקי הפרוייקט…
במסגרת הימים הטובים אני גם אצליח לענות לכל המגיבים, לצלם שוב את התכשיט של אתמול, ולטובת הקוראת נעמה – למדוד את כל התכשיטים ולציין גם מידות. תודה נעמה.

[לפני שבועיים באמת הביאו לנו בלון גז חדש, ויש מזכרת כחולה חדשה למטה. אולי אני עוד אעשה ממנה גם משהו באחד הימים הבאים. נראה לי מעניין להשתמש שוב באותו חפץ. וחוץ מזה – אני מחפשת כבר כמה זמן את השרשרת שעליה תליתי את התליון לצורך הצילום, לא זכרתי בכלל מתי לאחרונה ענדתי/ראיתי אותה. עכשיו אני יודעת. לא שזה עוזר לי באיתור שלה, אבל לפחות, במקרה הגרוע ביותר, יש לי מזכרת מצולמת…]

התחלתי היום ממש מפתח הבית (החצר, ליתר דיוק) – לפני שבועיים הביאו לנו בלון גז חדש, מה שאומר שהשאירו לנו מזכרת כחולה על האדמה –

  

אני מנחשת שהפלסטיקים האלו אמורים לסמן איכשהו את המיכל כשהוא במחסן של חברת הגז (כתובים עליהם שנה + מספר כלשהו), וכנראה גם להבדיל בין המיכלים המלאים לריקים על המשאית (אחרת למה מקפידים להוריד אותם ולזרוק אותם על האדמה לפני שלוקחים לנו את הבלון הריק?!).

[את התמונה הזאת הוספתי רק כדי שמי שלא ביקר אצלנו יראה קצת מהנוף שבלוני הגז שלנו (ואנחנו) רואים כל יום. קשה… קשה…]

אחרי שאספנו את הפלסטיקים ירדנו לגן השעשועים (אני מתאפקת לא לשים תמונה משם, כי גם הנדנדות והמגלשות שלנו זכו לנוף מרהיב…), יהל פנה לענייניו ואני שלפתי את הפלסטיק הכחול, התחלתי לסובב, לכופף, להפוף ולעקם, ואחרי שבדקתי אותו מכל זווית הוצאתי מעֶרְכַּת-אוספת-האוצרות שלי חוט כסף והתחלתי ללפף.

יצא אוצרון…
מזכיר קצת משוט, אבל אין לי כלום נגד משוטים…

2/30

הבוקר פתחתי את המחשב וקראתי בריפרוף את התגובות בבלוג ובפייסבוק, והתגובה הראשונה שלי היתה "מטומטמת! בשביל מה היית צריכה את זה?!" פתאום זה כל כך מחייב. מיד הסתכלתי על התכשיט הראשון, הזכרתי לעצמי כמה כיף היה להכין אותו, ואיזה כיף יהיה לי בעוד חודש, כשיהיו לי המון תכשיטי-יומיום.

עבר עלינו בוקר עמוס בטלפונים ובסידורים, ובצהריים נסענו לתל-אביב. התכנית המקורית היתה לקחת איתי "כלי עבודה" וקצת חומרים, ולמצוא משהו ברחובות תל-אביב ולעשות איתו משהו, אבל בלהט התיאומים וההתארגנויות שכחתי לקחת איתי את הצידה, וגם בתל-אביב הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, וכמו שאומרים – זרח מפרחוני.
אחר הצהריים, כשסיימתי את ענייני בעיר החול וצנחתי מותשת בביתה של חברתי היקרה הדס (קישור פייסבוקאי, מתנצלת בפני הצדיקים שלא מכרו את נשמתם לצוקי), נזכרתי בפרוייקט, והחלטתי לזייף טיפטיפה. הדס היא לא רק חברה נהדרת היא גם אמנית מדהימה ומוכשרת, והיא עושה דברים מופלאים מכל מה שהיא מוצאת ברחובות תל-אביב. אחד החומרים האהובים עליה הוא קרטון, אז ביקשתי ממנה שתראה לי איפה היא מרכזת את שאריות הקרטון מהעבודות שלה. היא נתנה לה שקית, פישפשתי בה ומצאתי את חתיכת הקרטון היפה הזו –

חשבתי להתחיל לעבוד כבר אצלה, אבל הצלחתי לגייס אנרגיה רק לשכיבה ובהייה בחתיכת הקרטון. יצאתי מהדס בלי תכשיט, אבל עם קרטון ורעיון.

כשחזרתי הביתה הכנתי את זה –

תוך כדי עבודה הבנתי שעדיף היה אם הייתי חותכת מהקרטון ריבוע או מלבן, ואולי גם עדיף היה אם הייתי משתמשת בחוטי רקמה ולה בחוטי תפירה (טרם החליטותי). ברגע שהבנתי התלבטתי אם לפרק את מה שעשיתי ולהתחיל מהתחלה, והחלטתי (מטעמי עייפות בעיקר) להשאיר את העבודה כמו שהיא, בעיקר כי כל מטרתו של הפרוייקט הזה היא לא לפתוח פס יצור של עבודות מושלמות, אלה פשוט להתניע קצת את מנוע היצירה. אני בטוחה שאני אצטרך להזכיר לעצמי את זה במהלך הפרוייקט שוב ושוב…

[אני טסה למיטה, מקווה שמחר יהיה לי זמן וכוח להגיב לתגובות שלכם, ואולי אני גם אצלם את התכשיט מחדש בתנאי תאורה טובים יותר]

1/30

יום ראשון…

את הפרוייקט הזה אני מתכננת להתחיל כבר כמה חודשים, כל כמה ימים אני נזכרת בו, ומוצאת מליוני תירוצים למה כדאי לחכות איתו (דכיינית כרונית? אני?!?). ביום ההולדת שלי (שגם הוא כבר עבר מזמן מזמן) החלטתי שאני צריכה להתנהג בהתאם לגילי, ולתחיל לממש, לא רק לתכנן, וממש התחלתי את הפרוייקט, ניסיתי לכתוב בבלוג הבית שלי בתפוז, והודות לחידושים התפוזיים לא הצלחתי להעלות לשם כלום, אז פתחתי את הבלוג הזה, וגם פה (ובחיים האמיתיים) נתקלתי בכמה קשיים ועיכובים, ועברו הימים והפרוייקט שוב נזנח.

אז זהו. שנה חדשה, וכמתנה שלי לעצמי החלטתי להתחיל סופסוף את הפרוייקט, "כמו שצריך".

בלי חֲרָטוֹת, כמו שנהגנו לומר כשהיינו קטנים…

אני לוקחת על עצמי אתגר קטן-גדול, כדי לעורר את המוזה המנומנמת, וכדי להפסיק להרגיש אשמה על כל הזבל שאני אוספת מצד אחד, ולהפסיק להתעלם מאוצרות מקסימים שקורצים אלי כל יום, בכל מקום, ואני משאירה אותם על הרצפה "כי אני ממילא לא עושה איתם אחר כך כלום והם סתם נערמים בחדר העבודה".

האתגר ימשך חודש, בכל יום אני ארים את אחד האוצרות שקורצים אלי בדרך, ואהפוך אותו לעוד יותר "אוצרי" – תכשיט יומיום.

לפני כמה שבועות נתקלתי בהרצאה הזו באתר TED, שדירבנה אותי עוד קצת והביאה אותי עד הלום –

האוצר הראשון הוא בעצם אוצר כפול – זה התחיל מבקבוק אייריש-קרים, שהתרוקן, החלטנו להשתמש בו כבקבוק למים, אז שטפתי אותו, הסרתי את התוויות, וגם את "צווארון המתכת" שמתחת לפקק. זרקתי אותו לתוך איזו קופסת שימורים שעמדה על השיש, ואת שניהם ביחד הוצאתי והנחתי בארגז של "הנידונים למיחזור" שבחוץ. עוד לפני שהספקתי להכנס חזרה הביתה כבר התחילו לי דגדוגי ה"לא חבל? בטוח אפשר לעשות מזה משהו יפה", ומיד נזכרתי ב-El Anatsui, שבאמת עושה מהדברים האלו (יש להם בכלל שם?) דברים מופלאים ומרגשים. לא היתה לי שום ברירה – דגתי את לוחית המתכת מהארגז, והנחתי אותה על שולחן העבודה.

מאוחר יותר הגיעו אלינו אורחים, ישבנו וקישקשנו קצת ופתאום אחד מהם שם לב לכפתור שנפל לו מהמכנסיים. זוגתו מיד שאלה אותי אם אני אוספת גם כפתורים. אמרתי (כמובן) שכן, וברגע שהכפתור נחת לי ביד וראיתי את הצבע שלו הודעתי שאני עומדת מייד לעשות איתו משהו.
המייד הזה לקח כמה שעות, אבל אחריהן חוררתי את לוחית המתכת מסביב, לקחתי חוט מוזהב והכנתי את התכשיט הרשמי הראשון שלי ('רשמי' כי בנסיון הקודם להתניע את הפרוייקט כבר הכנתי שלושה או ארבעה תכשיטים).

אתם מוזמנים להרשם פה משמאל לקבלת עידכונים, ואז אני ארגיש עוד יותר מחוייבת להמשיך בפרוייקט הזה…

מאחלת לעצמי שנה מלאת יצירה ויצירתיות, ולכם שנה נהדרת גם כן.

בקשה –
לצורך איכסון האוצרות אני אשמח לקבל קופסאות תכשיטים וקופסאות דומות בכל גודל, צורה ולאום.