14/30

מה: תליון
ממה: חלקי מצפן
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט ריקמה אדום
גודל: 7X4.5 ס"מ

יום ארוך ומעייף עבר אתמול על (אין)כוחותינו.
בלילה, אחרי שיהל נרדם, סידרנו קצת את הבית, ונתקלתי במצפן של יהל, שנשבר לפני שבועיים, כשעמדנו לנסוע לשדה התעופה, ללוות את אחי הקטן-ענק, שטס לנפאל [אבא שלי מיד שלף מהמגירה שלו מצפן נוסף כדי שיהל יוכל לנווט בנסיעה. יהל באיזה קטע שהדרך היתה מאוד מפותלת, והמחוג של המצפן לא הפסיק להסתובב, אמר לו: "סבא, תחליט לאן אתה נוסע – לשדה התעופה או לדרומה הרחוקה"].

החלטתי לפרק אותו ולהשתמש בו לתכשיט היומי שלי.

סרגתי סביב שתיים מהטבעות עם חוט ריקמה אדום, ואז התחלתי לסרוג משהו מורכב יותר סביב טבעת נוספת. הסריגה התארכה, והעייפות הכריעה, והחלטתי להניח את העבודה, ללכת לישון ולהמשיך את התכשיט בבוקר. כשהתעוררנו יהל מצא את התכשיט המותחל, ואמר בהתלהבות: אמא! את מתקנת לי את המצפן?!. נאלצתי להודות שלא בדיוק, ויהל ניסה למשוך את הטבעת ולשלוף אותה מתוך הסריגה, הוא לא הצליח, ואנחנו המשכנו בענייני הבוקר. אחרי כמה זמן התקרבתי לשולחן ומצאתי עליו טבעת, וסבך של חוט ריקמה פרום… צודק. שלו. אז מה אם עבדתי על זה כמעט שעתיים…
נשארתי עם שתי טבעות…

11/30

מה: ענק*
ממה: סוגר של צנצנת החמצה
מאיפה: מהרחוב
תוספות: בדים וחוטי תפירה
גודל: תליון – 9X4 ס"מ, היקף – 55 ס"מ

היום הלכנו למרכז המיחזור של המושב (המושב של ההורים שלי, כן? אצלנו יש רק כלוב בקבוקים ופח של נייר. לא משהו שיכול להתהדר בשם "מרכז מיחזור"), לחלץ קצת בקבוקים מהכלוב, בתקווה שמחר נצליח להכין מהם איזה קישוט שהגיתי בהשראת תכשיט מס' 9. בתוך מיכל המתכות עיני צדה סוגר ברזל של צנצנת החמצה, ומיד ידי צדה אותו גם היא.

בעקרון מבחינתי התכשיט כבר היה מוכן, רק לפשק קצת את הטבעת וזהו, אבל הרגשתי מחוייבת, והתיישבתי ליד השולחן. על השולחן היתה ערימה של בדים, דף עם סקיצות, וגזרה גזורה מעיתון – אח שלי נוסע לנפאל ולהודו עוד כמה ימים (אני יודעת שזה נשמע סתם משפט טריוויאלי, אבל זה הדבר הכי מוזר בעולם – שהאח התינוק שלי כבר ממש לא תינוק, ושהוא עושה דברים של "גדולים"), והוא החליט לתפור לעצמו תרמיל קטן ליומיום.

הפכתי וסובבתי והתלבטתי, ובינתיים אח שלי התחיל לגזור את הבדים לתיק, אז החלטתי להשתמש בשאריות של הבדים, התחלתי לגזור ולפרום חוטים מהבדים (יש לי שתיים-שלוש מפות שסבתא שלי הכינה לפני שנים בטכניקה הזו של פרימת חוטים, שאין לי מושג איך קוראים לה).
תפרתי שתי חתיכות בד בורדו לתליון, ואת המשך השרשרת הכנתי מקרעי בד ירוק בשילוב עם חוטי תפירה בצבע בורדו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

כשהסתכלתי על התמונה הזאת ראיתי מיד דמות קריקטורית, אז הוספתי בפוטושופ עיניים ופה.

זה די משעשע – לפני כמה שנים, באחד ממעברי הדירה, החלטתי שאני ממיינת את כל חומרי הפסולת שבחדר העבודה, שומרת דברים שיש לי מהם כמות, ואת רוב החפצים והחומרים החד פעמיים אני זורקת. הקצבתי לעצמי שתי קופסאות נעליים – על האחת כתבתי 'כל מיני', ובה שמרתי זבל ייחודי ביותר (צורה מיוחדת, טקסטורה, או סתם זבל "נדיר"), על הקופסא השניה כתבתי 'יצורים בפוטנציה' ושמרתי בתוכה כל מיני דברים שאספתי כי נראו לי יצוריים, ותכננתי להכין מהם יצורים. שתי הקופסאות האלו עדיין מלוות אותי, וכשהחלטתי לעשות את הפרוייקט הזה, התלבטתי לאיזה שבריר שניה אם לא כדאי לעשות פרוייקט יצורים. גם כשחשבתי מה לעשות ביום השישי לפרוייקט המחשבה הראשונה היתה לעשות עין מכפתור ובזה לסגור את העניין. משהו דומה לזה –

* החלטתי לקרוא לתכשיט "ענק" אחרי התלבטות ארוכה שכללה עיון במילון ושיטוט קצר באינטרנט – זו מילה מאוד 'גבוהה', ומרגיש לי קצת מוזר להתשמש בה, אבל ממש צרם לי בעין ובאוזן כשניסיתי לכתוב שרשרת או מחרוזת. קשה… קשה…

7/30

את יום שישי "ביליתי" במיטה, עם שאריות כאב ראש, סחרחורת ובחילה. התכנית המקורית היתה להכין משהו מהשקית של הפול של סנפרוסט שבישלנו, או מהמכסה של הטחינה שנגמרה. בזמן שהתלבטתי יהל וגיל יצאו לטייל וחזרו עם מתנה – דיסקית מתכת יפיפיה. חיברתי לה בד בעזרת חוט רקמה, ומסביב היקפתי בשרשרת, ועכשיו אני רק צריכה למצוא שרשרת שתתאים לתליון המדהים הזה.

כמובן שבאמצע העבודה נזכרתי ששוב שכחתי לצלם תמונה של "לפני". תזכורת לעצמי – תפסיקי להיות כל כך אימפולסיבית!

5/30

מעגלים…

יום רביעי היה יום בסימן מעגלים (תוספת עריכה בסיום הכתיבה – כל יום הוא יום של מעגלים, אנחנו פשוט לא תמיד מסתכלים עליו מנקודת המבט המעוגלת…). התחלנו (יהל ואני) את הבוקר בנסיעה לירושלים, למפגש של מעגל תמיכה לנשים עצמאיות, שיזמה איילת המקסימה [אם יש עצמאיות ירושלימיות בקהל שזה מעניין אותן אתן מוזמנות להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו]. את איילת הכרתי לפני הרבה שנים במעגל סריגה לנשים יהודיות וערביות, שיזמה אסתר לחמן. במשך כמה שנים נפגשנו פעם בשבוע, קצת סרגנו/תפרנו/רקמנו, ובעיקר דיברנו. למעגל ההוא היה כוח עצום, שאי אפשר בכלל להסביר ולתאר במילים, אני מניחה שכל אחת שהיתה שייכת מתישהו למעגל נשי שכזה (ובכלל לא משנה מהי 'מטרת ההתכנסות') מבינה בדיוק למה אני מתכוונת.
בדרך למפגש ראיתי, בזווית העין, על המדרכה, לשונית של פחית [אני לא יודעת איך לקרוא לחלק הזה, פעם אלו היו לשוניות, והיום הלשוניות נשארות כבר מחוברות לפחיות, אבל זה קצת ארוך לקרוא לדבר כל כך קטן 'הידית של הלשונית של הפחית'…] כזאת אבל מוזהבת. ראיתי אותה בשניה שחלפתי על פניה, וממש מיהרתי, אז התלבטתי לשבריר שניה (בכל זאת, היא היתה מוזהבת…) והחלטתי שאני בטוח אמצא עוד המון אוצרות ברחובות ירושלים.
היתה פגישה נהדרת, וממלאת אנרגיה, יסלחו לי קוראי הגברים, אתם מקסימים, אבל אין כמו נשים. דיברנו על הצורך במסגרת של תמיכה עסקית נשית, על משהו שונה מקבוצות הנטוורקינג ה"רגילות", על תפיסה יותר כוללת של העשיה, פחות לינארית ויותר מעגלית ספירלית. הנה, שוב המעגלים האלו…
מהמפגש הלכנו לבקר את אבא בעבודה, ושם פגשתי מישהי שלפני כמה שנים היינו שייכות גם לסוג של מעגל נשים. עוד מעגל…
כשיצאנו מהעבודה של גיל נזכרתי שאני צריכה לחפש אוצרות ולהפתעתי, הלכתי כמה דקות ברחוב יפו, ולא מצאתי שום דבר זרוק על הרצפה. מדהים!
חזרנו הביתה, וכשירדנו מהאוטו, ראיתי פקעת של ברזל בניין זרוקה בצד הכביש, לקחתי אותה הביתה והנחתי אותה על השולחן. הסתכלנו אחת על השניה ובאופן בלתי מפתיע התחלתי לעגל עיגולים מהחוטים.

כדי שהיום המעגלי יהיה מושלם חזרנו בערב לירושלים, למופע הסיום של פסטיבל הפיוט. היה נהדר.

[מה הפלא שאחרי של יום מעגלי שכזה מצאתי את עצמי במיטה עם סחרחורת…]

2/30

הבוקר פתחתי את המחשב וקראתי בריפרוף את התגובות בבלוג ובפייסבוק, והתגובה הראשונה שלי היתה "מטומטמת! בשביל מה היית צריכה את זה?!" פתאום זה כל כך מחייב. מיד הסתכלתי על התכשיט הראשון, הזכרתי לעצמי כמה כיף היה להכין אותו, ואיזה כיף יהיה לי בעוד חודש, כשיהיו לי המון תכשיטי-יומיום.

עבר עלינו בוקר עמוס בטלפונים ובסידורים, ובצהריים נסענו לתל-אביב. התכנית המקורית היתה לקחת איתי "כלי עבודה" וקצת חומרים, ולמצוא משהו ברחובות תל-אביב ולעשות איתו משהו, אבל בלהט התיאומים וההתארגנויות שכחתי לקחת איתי את הצידה, וגם בתל-אביב הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, וכמו שאומרים – זרח מפרחוני.
אחר הצהריים, כשסיימתי את ענייני בעיר החול וצנחתי מותשת בביתה של חברתי היקרה הדס (קישור פייסבוקאי, מתנצלת בפני הצדיקים שלא מכרו את נשמתם לצוקי), נזכרתי בפרוייקט, והחלטתי לזייף טיפטיפה. הדס היא לא רק חברה נהדרת היא גם אמנית מדהימה ומוכשרת, והיא עושה דברים מופלאים מכל מה שהיא מוצאת ברחובות תל-אביב. אחד החומרים האהובים עליה הוא קרטון, אז ביקשתי ממנה שתראה לי איפה היא מרכזת את שאריות הקרטון מהעבודות שלה. היא נתנה לה שקית, פישפשתי בה ומצאתי את חתיכת הקרטון היפה הזו –

חשבתי להתחיל לעבוד כבר אצלה, אבל הצלחתי לגייס אנרגיה רק לשכיבה ובהייה בחתיכת הקרטון. יצאתי מהדס בלי תכשיט, אבל עם קרטון ורעיון.

כשחזרתי הביתה הכנתי את זה –

תוך כדי עבודה הבנתי שעדיף היה אם הייתי חותכת מהקרטון ריבוע או מלבן, ואולי גם עדיף היה אם הייתי משתמשת בחוטי רקמה ולה בחוטי תפירה (טרם החליטותי). ברגע שהבנתי התלבטתי אם לפרק את מה שעשיתי ולהתחיל מהתחלה, והחלטתי (מטעמי עייפות בעיקר) להשאיר את העבודה כמו שהיא, בעיקר כי כל מטרתו של הפרוייקט הזה היא לא לפתוח פס יצור של עבודות מושלמות, אלה פשוט להתניע קצת את מנוע היצירה. אני בטוחה שאני אצטרך להזכיר לעצמי את זה במהלך הפרוייקט שוב ושוב…

[אני טסה למיטה, מקווה שמחר יהיה לי זמן וכוח להגיב לתגובות שלכם, ואולי אני גם אצלם את התכשיט מחדש בתנאי תאורה טובים יותר]