16/30

003a [Desktop Resolution]מה: ענק
ממה: כפיות גלידה
מאיפה: גלידריה
תוספות: חרוזים אדומים, חוט מתכת, חוט מתכת מצופה ניילון וחרוזי מעיכה
גודל: תליון – 13X7 ס"מ, היקף – 53 ס"מ

אני מזייפת בקולי-קולות… מתקשה לחזור לשגרת התכשיטים.
כמעט כל יום אני מוצאת איזה משהו להכין ממנו תכשיט, ופשוט לא מגיעה לזה. היום החלטתי לעשות מעשה בעיקר כי מדגדג לי בידיים – יש לי רעיון מה לעשות ב-30 הימים הבאים, אחרי שאסיים את הפרוייקט הזה, ורעיון גם ל-30 הימים שיבואו אחריהם. זה עשוי להשמע כאילו אני סובלת פה, וזה ממש לא ככה, אבל כזאת אני – מבינה את הפואנטה ורוצה מייד לעבור לדבר הבא (בגלל זה, למשל, חדר העבודה שלי עמוס בעבודות מותחלות, שכנראה רובן ישארו במצבן הלא גמור לנצח…).

אתמול נסענו לדגניה, לאזכרה של יונתן, אח של אבא שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים (התקשיתי לבחור תמונה, תסלחו לי…)

במרכז - סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וכל נכדיהם. יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

במרכז – סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וסביבם כל נכדיהם.
יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

אבא שלי ואחיו - לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

אבא שלי ואחיו – לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

לפני הנסיעה גיל ויהל הלכו להעלות את הזבל (אצלנו לא מורידים זבל – כדי לזרוק את הזבל צריך לצאת מהבית, לעלות במדרגות, ולטפס עוד קצת במעלה ההר…), וחזרו עם חתיכת פלסטיק כחולה ויפה, בצורה של כנרת (קצת מאורכת). מרוב התלהבות (גם מהיופי, וגם מהצורה שמתאימה בדיוק לנסיעה הקרבה) החלטתי לעשות מעשה, ולקחת איתי לנסיעה את "קלמר התכשיטים" שלי – נרתיק בד מקסים שתפרה ורקמה סיגל מאור, ובתוכו כלי עבודה וכמה חוטים מסוגים שונים – ערכה בסיסית שמאפשרת לי להכין תכשיטים כשאני בדרכים (רושמת לעצמי משימה למחר – לצלם את הנרתיק ואת תכולתו.)
קיוויתי להספיק להכין תכשיט מחתיכת הפלסטיק, וזה כמובן לא קרה.

הבוקר, לפני שיצאנו דרומה חזרה הביתה, ערכנו ביקור נימוסין בגליתא, אספתי את כל הכפיות של כולם (כולל קצת השלמות מהפח שלהם, כי יהל אימץ חלק גדול מהכפיות לעצמו).

001a

כבר כשישבנו שם שלפתי את הקלמר וניסיתי להדליק נר כדי לחורר את הכפיות, אבל המאווררים שבמקום סיכלו את תכניתי. נאלצתי לתרגל דחיית סיפוקים, וטוב שכך, כי בבית היו לי גם חרוזים אדומים שהוסיפו הרבה עניין וצבע לעסק.

מודעות פרסומת

9/30

009 009 [Desktop Resolution]

לגמרי נסחפתי היום – יותר מדי חרוזים, יותר מדי מאוחר, יותר מדי מחשבות.
אני פוצחת במסורת חדשה – "תעודת זהות" עם כל הפרטים הטכניים, מתוך כוונה שכשאין לי הרבה זמן, כוח או מוזה לכתוב, יהיה לי קל להעלות את התמונה ואת המידע היבש. בשל השעה אני אהיה יבשושית, שוב, ומקווה מחר להספיק להעלות על הכתב את כל ההרהורים.

מה: תליון / תכשיט קיר
ממה: בקבוק מי-פה
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט מתכת מוזהב, חרוזים
גודל: קוטר 10 ס"מ

6/30

005 [Desktop Resolution]
את בוקר יום חמישי בילינו אצל חברה של יהל ברמת-רזיאל. כשיצאנו משם בצהריים החלטתי באופטימיות פתטית לעשות "אירוך", בתקווה שיהל ירדם בדרך הביתה. נסענו להר טייסים, עשינו תצפית, חזרנו הביתה דרך גבעת יערים (עוד סיבובצ'יק למי שלא מכיר את האיזור) ערים לחלוטין.

הדבר הטוב היחיד שיצא מכל העסק הוא ברזל שמחזיק פקק של בקבוק יין (מה יהיה כבר עם כל החפצים נטולי השמות האלו), שמצאתי בתצפית של הר טייסים (וכמובן גם הנוף הנהדר שיש שם…)

בערב קישטתי אותו עם חרוזי זכוכית סגולים, ומיהרתי חזרה למיטה.

1/30

010 [1600x1200]

יום ראשון…

את הפרוייקט הזה אני מתכננת להתחיל כבר כמה חודשים, כל כמה ימים אני נזכרת בו, ומוצאת מליוני תירוצים למה כדאי לחכות איתו (דכיינית כרונית? אני?!?). ביום ההולדת שלי (שגם הוא כבר עבר מזמן מזמן) החלטתי שאני צריכה להתנהג בהתאם לגילי, ולתחיל לממש, לא רק לתכנן, וממש התחלתי את הפרוייקט, ניסיתי לכתוב בבלוג הבית שלי בתפוז, והודות לחידושים התפוזיים לא הצלחתי להעלות לשם כלום, אז פתחתי את הבלוג הזה, וגם פה (ובחיים האמיתיים) נתקלתי בכמה קשיים ועיכובים, ועברו הימים והפרוייקט שוב נזנח.

אז זהו. שנה חדשה, וכמתנה שלי לעצמי החלטתי להתחיל סופסוף את הפרוייקט, "כמו שצריך".

בלי חֲרָטוֹת, כמו שנהגנו לומר כשהיינו קטנים…

אני לוקחת על עצמי אתגר קטן-גדול, כדי לעורר את המוזה המנומנמת, וכדי להפסיק להרגיש אשמה על כל הזבל שאני אוספת מצד אחד, ולהפסיק להתעלם מאוצרות מקסימים שקורצים אלי כל יום, בכל מקום, ואני משאירה אותם על הרצפה "כי אני ממילא לא עושה איתם אחר כך כלום והם סתם נערמים בחדר העבודה".

האתגר ימשך חודש, בכל יום אני ארים את אחד האוצרות שקורצים אלי בדרך, ואהפוך אותו לעוד יותר "אוצרי" – תכשיט יומיום.

לפני כמה שבועות נתקלתי בהרצאה הזו באתר TED, שדירבנה אותי עוד קצת והביאה אותי עד הלום –

האוצר הראשון הוא בעצם אוצר כפול – זה התחיל מבקבוק אייריש-קרים, שהתרוקן, החלטנו להשתמש בו כבקבוק למים, אז שטפתי אותו, הסרתי את התוויות, וגם את "צווארון המתכת" שמתחת לפקק. זרקתי אותו לתוך איזו קופסת שימורים שעמדה על השיש, ואת שניהם ביחד הוצאתי והנחתי בארגז של "הנידונים למיחזור" שבחוץ. עוד לפני שהספקתי להכנס חזרה הביתה כבר התחילו לי דגדוגי ה"לא חבל? בטוח אפשר לעשות מזה משהו יפה", ומיד נזכרתי ב-El Anatsui, שבאמת עושה מהדברים האלו (יש להם בכלל שם?) דברים מופלאים ומרגשים. לא היתה לי שום ברירה – דגתי את לוחית המתכת מהארגז, והנחתי אותה על שולחן העבודה.

מאוחר יותר הגיעו אלינו אורחים, ישבנו וקישקשנו קצת ופתאום אחד מהם שם לב לכפתור שנפל לו מהמכנסיים. זוגתו מיד שאלה אותי אם אני אוספת גם כפתורים. אמרתי (כמובן) שכן, וברגע שהכפתור נחת לי ביד וראיתי את הצבע שלו הודעתי שאני עומדת מייד לעשות איתו משהו.
המייד הזה לקח כמה שעות, אבל אחריהן חוררתי את לוחית המתכת מסביב, לקחתי חוט מוזהב והכנתי את התכשיט הרשמי הראשון שלי ('רשמי' כי בנסיון הקודם להתניע את הפרוייקט כבר הכנתי שלושה או ארבעה תכשיטים).

אתם מוזמנים להרשם פה משמאל לקבלת עידכונים, ואז אני ארגיש עוד יותר מחוייבת להמשיך בפרוייקט הזה…

מאחלת לעצמי שנה מלאת יצירה ויצירתיות, ולכם שנה נהדרת גם כן.

בקשה –
לצורך איכסון האוצרות אני אשמח לקבל קופסאות תכשיטים וקופסאות דומות בכל גודל, צורה ולאום.