17/30

מה: סיכה לשיער
ממה: מכנסיים
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט תפירה
גודל: קוטר 11 ס"מ

אחד הספרים הפופולאריים פה בבית בחודשים האחרונים הוא "הטרקטור בארגז החול" הנהדר של מאיר שלו. זה הדף הפותח אותו –

עולם האסוציאציות שלי מאוד מוגבל לעיתים, והטקסט הפותח את הספר עולה לי תמיד לראש כשאני חושבת על הפרוייקט. אני מרגישה שאני בשלב ה-"פחח-פחח-פחח-פחח", מקווה שבסוף אני אצליח להתניע.

אז הנה עוד נסיון התנעה…
אתמול יהל ביקש שאתפור מכנסיים וכובע למלך (המלך הוא בובות תיאטרון שאפשר להלביש בכל מיני תלבושות), גיל רצה שאתקן לו את החורים בכיסים של איזה ג'ינס, והחלטתי לפתוח את מכונת התפירה. אחרי שתיקנתי את המכנסיים של גיל פניתי לערימת הבגדים שמחכים (המון זמן) לתיקון, ומצאתי שם שני זוגות מכנסי טיולים של גיל שכבר ממש אין טעם לתקן, כי הבד כבר מאוד בלוי. מאחד מהם גזרתי את המכנסיים והכובע למלך (ואחר כך גם כובע ותיק למלכה), וכבר רציתי לזרוק את מה שנשאר, ואז החלטתי לגזור את הפסים הבהירים שבצד, ולנסות לתפור מהם סל/קערה.
התחלתי לתפור את הסל/קערה ומשהו שם לא הסתדר, אבל פתאום קלטתי שיש לי תכשיט ביד. תפרתי ל"פרח" שיצא סיכת ראש, וזהו, יש לי תכשיט (קצת מכוער, אבל עונה על תנאי הפרוייקט)! בדיעבד הוא קצת כבד מדי לסיכה, אז אולי אתפור אותו על קשת במקום.
בסופו של דבר גם התחלתי סל חדש, אבל נאלצתי להפסיק את התפירה שלו באמצע, אולי מחר אני אצליח לסיים אותו.

ניסיתי לדגמן ולצלם את הקישוט על הראש, התמונות יצאו כמובן נוראיות. אני שונאת את עצמי בתמונות [כשהייתי נערה לאבא שלי נמאס יום אחד מכך שאני מסובבת את הראש בשניה שהמצלמה מופנית לכיווני, והוא עשה איתי הסכם – הוא מצלם אותי כמה שהוא רוצה, וכשהתמונות מגיעות מפיתוח אני עוברת עליהם ראשונה ומשמידה את התמונות שאני לא רוצה שיראו. כמובן שאחרי פיתוח אחד, כשראיתי שאף תמונה לא ממש נוראה, ולא זרקתי שום תמונה, הפסקתי להתנגד ולהסתובב, אבל למרות שאני כבר מרשה לצלם אותי אני לא אוהבת להסתכל על התוצאות].
התמונה היחידה שראויה לפרסום מבחינתי היא זו – במסגרת המולטי-טאסקינג האימהי הייתי צריכה, תוך כדי הצילום, להזניק את יהל למרוץ שהוא ערך בחצר עם עצמו, ולהסתכל עליו, ולהקשיב ולהגיב, ועל הדרך גם עשיתי לו כמה פרצופים. בלי כוונה צילמתי אחד מהם. היא לא אמורה להיות יפה, אז לא אכפת לי שהיא מכוערת…

מדי פעם גם סובבתי את המצלמה –

"לתחרות… היכון… צא…" (ככה יהל מזניק ומוזנק למרוצים)

ותמונה אחרונה שיצאה מסשן הצילום בחצר – lo-tech-instagram (או 'מי צריך אינסטגרם כשכדור זכוכית ירוק תלוי בחצר'…)

התכשיט של היום כבר חצי עשוי… יש עוד תקווה!

14/30

מה: תליון
ממה: חלקי מצפן
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט ריקמה אדום
גודל: 7X4.5 ס"מ

יום ארוך ומעייף עבר אתמול על (אין)כוחותינו.
בלילה, אחרי שיהל נרדם, סידרנו קצת את הבית, ונתקלתי במצפן של יהל, שנשבר לפני שבועיים, כשעמדנו לנסוע לשדה התעופה, ללוות את אחי הקטן-ענק, שטס לנפאל [אבא שלי מיד שלף מהמגירה שלו מצפן נוסף כדי שיהל יוכל לנווט בנסיעה. יהל באיזה קטע שהדרך היתה מאוד מפותלת, והמחוג של המצפן לא הפסיק להסתובב, אמר לו: "סבא, תחליט לאן אתה נוסע – לשדה התעופה או לדרומה הרחוקה"].

החלטתי לפרק אותו ולהשתמש בו לתכשיט היומי שלי.

סרגתי סביב שתיים מהטבעות עם חוט ריקמה אדום, ואז התחלתי לסרוג משהו מורכב יותר סביב טבעת נוספת. הסריגה התארכה, והעייפות הכריעה, והחלטתי להניח את העבודה, ללכת לישון ולהמשיך את התכשיט בבוקר. כשהתעוררנו יהל מצא את התכשיט המותחל, ואמר בהתלהבות: אמא! את מתקנת לי את המצפן?!. נאלצתי להודות שלא בדיוק, ויהל ניסה למשוך את הטבעת ולשלוף אותה מתוך הסריגה, הוא לא הצליח, ואנחנו המשכנו בענייני הבוקר. אחרי כמה זמן התקרבתי לשולחן ומצאתי עליו טבעת, וסבך של חוט ריקמה פרום… צודק. שלו. אז מה אם עבדתי על זה כמעט שעתיים…
נשארתי עם שתי טבעות…

9/30

לגמרי נסחפתי היום – יותר מדי חרוזים, יותר מדי מאוחר, יותר מדי מחשבות.
אני פוצחת במסורת חדשה – "תעודת זהות" עם כל הפרטים הטכניים, מתוך כוונה שכשאין לי הרבה זמן, כוח או מוזה לכתוב, יהיה לי קל להעלות את התמונה ואת המידע היבש. בשל השעה אני אהיה יבשושית, שוב, ומקווה מחר להספיק להעלות על הכתב את כל ההרהורים.

מה: תליון / תכשיט קיר
ממה: בקבוק מי-פה
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט מתכת מוזהב, חרוזים
גודל: קוטר 10 ס"מ

2/30

הבוקר פתחתי את המחשב וקראתי בריפרוף את התגובות בבלוג ובפייסבוק, והתגובה הראשונה שלי היתה "מטומטמת! בשביל מה היית צריכה את זה?!" פתאום זה כל כך מחייב. מיד הסתכלתי על התכשיט הראשון, הזכרתי לעצמי כמה כיף היה להכין אותו, ואיזה כיף יהיה לי בעוד חודש, כשיהיו לי המון תכשיטי-יומיום.

עבר עלינו בוקר עמוס בטלפונים ובסידורים, ובצהריים נסענו לתל-אביב. התכנית המקורית היתה לקחת איתי "כלי עבודה" וקצת חומרים, ולמצוא משהו ברחובות תל-אביב ולעשות איתו משהו, אבל בלהט התיאומים וההתארגנויות שכחתי לקחת איתי את הצידה, וגם בתל-אביב הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, וכמו שאומרים – זרח מפרחוני.
אחר הצהריים, כשסיימתי את ענייני בעיר החול וצנחתי מותשת בביתה של חברתי היקרה הדס (קישור פייסבוקאי, מתנצלת בפני הצדיקים שלא מכרו את נשמתם לצוקי), נזכרתי בפרוייקט, והחלטתי לזייף טיפטיפה. הדס היא לא רק חברה נהדרת היא גם אמנית מדהימה ומוכשרת, והיא עושה דברים מופלאים מכל מה שהיא מוצאת ברחובות תל-אביב. אחד החומרים האהובים עליה הוא קרטון, אז ביקשתי ממנה שתראה לי איפה היא מרכזת את שאריות הקרטון מהעבודות שלה. היא נתנה לה שקית, פישפשתי בה ומצאתי את חתיכת הקרטון היפה הזו –

חשבתי להתחיל לעבוד כבר אצלה, אבל הצלחתי לגייס אנרגיה רק לשכיבה ובהייה בחתיכת הקרטון. יצאתי מהדס בלי תכשיט, אבל עם קרטון ורעיון.

כשחזרתי הביתה הכנתי את זה –

תוך כדי עבודה הבנתי שעדיף היה אם הייתי חותכת מהקרטון ריבוע או מלבן, ואולי גם עדיף היה אם הייתי משתמשת בחוטי רקמה ולה בחוטי תפירה (טרם החליטותי). ברגע שהבנתי התלבטתי אם לפרק את מה שעשיתי ולהתחיל מהתחלה, והחלטתי (מטעמי עייפות בעיקר) להשאיר את העבודה כמו שהיא, בעיקר כי כל מטרתו של הפרוייקט הזה היא לא לפתוח פס יצור של עבודות מושלמות, אלה פשוט להתניע קצת את מנוע היצירה. אני בטוחה שאני אצטרך להזכיר לעצמי את זה במהלך הפרוייקט שוב ושוב…

[אני טסה למיטה, מקווה שמחר יהיה לי זמן וכוח להגיב לתגובות שלכם, ואולי אני גם אצלם את התכשיט מחדש בתנאי תאורה טובים יותר]

1/30

יום ראשון…

את הפרוייקט הזה אני מתכננת להתחיל כבר כמה חודשים, כל כמה ימים אני נזכרת בו, ומוצאת מליוני תירוצים למה כדאי לחכות איתו (דכיינית כרונית? אני?!?). ביום ההולדת שלי (שגם הוא כבר עבר מזמן מזמן) החלטתי שאני צריכה להתנהג בהתאם לגילי, ולתחיל לממש, לא רק לתכנן, וממש התחלתי את הפרוייקט, ניסיתי לכתוב בבלוג הבית שלי בתפוז, והודות לחידושים התפוזיים לא הצלחתי להעלות לשם כלום, אז פתחתי את הבלוג הזה, וגם פה (ובחיים האמיתיים) נתקלתי בכמה קשיים ועיכובים, ועברו הימים והפרוייקט שוב נזנח.

אז זהו. שנה חדשה, וכמתנה שלי לעצמי החלטתי להתחיל סופסוף את הפרוייקט, "כמו שצריך".

בלי חֲרָטוֹת, כמו שנהגנו לומר כשהיינו קטנים…

אני לוקחת על עצמי אתגר קטן-גדול, כדי לעורר את המוזה המנומנמת, וכדי להפסיק להרגיש אשמה על כל הזבל שאני אוספת מצד אחד, ולהפסיק להתעלם מאוצרות מקסימים שקורצים אלי כל יום, בכל מקום, ואני משאירה אותם על הרצפה "כי אני ממילא לא עושה איתם אחר כך כלום והם סתם נערמים בחדר העבודה".

האתגר ימשך חודש, בכל יום אני ארים את אחד האוצרות שקורצים אלי בדרך, ואהפוך אותו לעוד יותר "אוצרי" – תכשיט יומיום.

לפני כמה שבועות נתקלתי בהרצאה הזו באתר TED, שדירבנה אותי עוד קצת והביאה אותי עד הלום –

האוצר הראשון הוא בעצם אוצר כפול – זה התחיל מבקבוק אייריש-קרים, שהתרוקן, החלטנו להשתמש בו כבקבוק למים, אז שטפתי אותו, הסרתי את התוויות, וגם את "צווארון המתכת" שמתחת לפקק. זרקתי אותו לתוך איזו קופסת שימורים שעמדה על השיש, ואת שניהם ביחד הוצאתי והנחתי בארגז של "הנידונים למיחזור" שבחוץ. עוד לפני שהספקתי להכנס חזרה הביתה כבר התחילו לי דגדוגי ה"לא חבל? בטוח אפשר לעשות מזה משהו יפה", ומיד נזכרתי ב-El Anatsui, שבאמת עושה מהדברים האלו (יש להם בכלל שם?) דברים מופלאים ומרגשים. לא היתה לי שום ברירה – דגתי את לוחית המתכת מהארגז, והנחתי אותה על שולחן העבודה.

מאוחר יותר הגיעו אלינו אורחים, ישבנו וקישקשנו קצת ופתאום אחד מהם שם לב לכפתור שנפל לו מהמכנסיים. זוגתו מיד שאלה אותי אם אני אוספת גם כפתורים. אמרתי (כמובן) שכן, וברגע שהכפתור נחת לי ביד וראיתי את הצבע שלו הודעתי שאני עומדת מייד לעשות איתו משהו.
המייד הזה לקח כמה שעות, אבל אחריהן חוררתי את לוחית המתכת מסביב, לקחתי חוט מוזהב והכנתי את התכשיט הרשמי הראשון שלי ('רשמי' כי בנסיון הקודם להתניע את הפרוייקט כבר הכנתי שלושה או ארבעה תכשיטים).

אתם מוזמנים להרשם פה משמאל לקבלת עידכונים, ואז אני ארגיש עוד יותר מחוייבת להמשיך בפרוייקט הזה…

מאחלת לעצמי שנה מלאת יצירה ויצירתיות, ולכם שנה נהדרת גם כן.

בקשה –
לצורך איכסון האוצרות אני אשמח לקבל קופסאות תכשיטים וקופסאות דומות בכל גודל, צורה ולאום.