16/30

מה: ענק
ממה: כפיות גלידה
מאיפה: גלידריה
תוספות: חרוזים אדומים, חוט מתכת, חוט מתכת מצופה ניילון וחרוזי מעיכה
גודל: תליון – 13X7 ס"מ, היקף – 53 ס"מ

אני מזייפת בקולי-קולות… מתקשה לחזור לשגרת התכשיטים.
כמעט כל יום אני מוצאת איזה משהו להכין ממנו תכשיט, ופשוט לא מגיעה לזה. היום החלטתי לעשות מעשה בעיקר כי מדגדג לי בידיים – יש לי רעיון מה לעשות ב-30 הימים הבאים, אחרי שאסיים את הפרוייקט הזה, ורעיון גם ל-30 הימים שיבואו אחריהם. זה עשוי להשמע כאילו אני סובלת פה, וזה ממש לא ככה, אבל כזאת אני – מבינה את הפואנטה ורוצה מייד לעבור לדבר הבא (בגלל זה, למשל, חדר העבודה שלי עמוס בעבודות מותחלות, שכנראה רובן ישארו במצבן הלא גמור לנצח…).

אתמול נסענו לדגניה, לאזכרה של יונתן, אח של אבא שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים (התקשיתי לבחור תמונה, תסלחו לי…)

במרכז – סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וסביבם כל נכדיהם.
יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

אבא שלי ואחיו – לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

לפני הנסיעה גיל ויהל הלכו להעלות את הזבל (אצלנו לא מורידים זבל – כדי לזרוק את הזבל צריך לצאת מהבית, לעלות במדרגות, ולטפס עוד קצת במעלה ההר…), וחזרו עם חתיכת פלסטיק כחולה ויפה, בצורה של כנרת (קצת מאורכת). מרוב התלהבות (גם מהיופי, וגם מהצורה שמתאימה בדיוק לנסיעה הקרבה) החלטתי לעשות מעשה, ולקחת איתי לנסיעה את "קלמר התכשיטים" שלי – נרתיק בד מקסים שתפרה ורקמה סיגל מאור, ובתוכו כלי עבודה וכמה חוטים מסוגים שונים – ערכה בסיסית שמאפשרת לי להכין תכשיטים כשאני בדרכים (רושמת לעצמי משימה למחר – לצלם את הנרתיק ואת תכולתו.)
קיוויתי להספיק להכין תכשיט מחתיכת הפלסטיק, וזה כמובן לא קרה.

הבוקר, לפני שיצאנו דרומה חזרה הביתה, ערכנו ביקור נימוסין בגליתא, אספתי את כל הכפיות של כולם (כולל קצת השלמות מהפח שלהם, כי יהל אימץ חלק גדול מהכפיות לעצמו).

כבר כשישבנו שם שלפתי את הקלמר וניסיתי להדליק נר כדי לחורר את הכפיות, אבל המאווררים שבמקום סיכלו את תכניתי. נאלצתי לתרגל דחיית סיפוקים, וטוב שכך, כי בבית היו לי גם חרוזים אדומים שהוסיפו הרבה עניין וצבע לעסק.

13/30

מה: סיכת דש
ממה: עטיפת סוכריה, פקק פלסטיק דרוס, טבעת פלסטיק דרוסה, חתיכת גומי עם ציור של קוף
מאיפה: מהרחוב
תוספות: דבק
גודל: 6X4.5 ס"מ

חזרתי…

לפני כמעט שבועיים חמי היקר הלך לעולמו, אחרי חודשים של סבל וכאב. ועלינו עברו ימים גדושים – בצער ובהקלה, בזכרונות כואבים מהשנים האחרונות ובסיפורים משמחים מהשנים הטובות.

גיל, בעלי, עם אבא חנוך, כנראה בדרך מבית הילדים לבילוי אחר-צהריים בחדר ההורים.
דצמבר 1971

חנוך ואני    (צילום: ערן נדן)

 

אחרי שבועיים מתישים, חזרנו הביתה, לשגרה חדשה – יהל הלך היום לגן, לראשונה בחיינו. הוא ילך לגן שלושה ימים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, ויבלה שם עם עוד שישה ילדים מקסימים, יש לו גננת נהדרת שהוא מכיר וכנראה גם אוהב [לפני השינה התנשקנו ואני עמדתי לצאת מהחדר, אז הוא קרא לי ואמר: 'אמא, רגע, יש פה עוד נשיקה', הוא נתן לי את הנשיקה הנוספת והוסיף: 'תמסרי אותה לנעמה'] מסביב כולם מרוצים, אני מאוד מבולבלת – עם תחושות שנעות בין שמחה וידיעה שיהיה לו טוב שם, ושלי יהיה טוב קצת בלעדיו, שִמחה שיש לנו כזאת מסגרת מקסימה וקטנה, עם מעט ילדים ומעט שעות, עם הרבה חופש ומגוון גילאים, ומצד שני זו גם התנפצות של חלום, ועצוב לי שאין לי אפשרות להשאר איתו בבית באופן שהייתי רוצה – עם קהילה תומכת ומחנ"בת, עם יכולת שלי לחלק את הזמן שלי טוב יותר בין הצרכים שלו והצרכים שלי ועם קצת יותר בטחון כלכלי. אני מזכירה לעצמי, שזה המצב עכשיו, ושדברים יכולים להשתנות – גם הסיטואציה וגם האופן בו אני רואה את הדברים, ועדיין – מבולבלת…

"בוקר טוב, צוהל הרחוב, לאן? לאן? לגן!"

[יהל לקח מאוד ברצינות את הבקשה של נעמה לבוא לגן בבגדים חגיגיים, והתעקש ללבוש את החולצה הכי לבנה והכי חגיגית שלו. מי יודע איך מורידים כתמים של עגבניה מחולצה לבנה?]

היום הרגשתי בעיקר שאני צריכה הרבה אוויר כדי להתחיל לחבר מחדש את הדברים קצת אחרת. אנחנו אחרי שבעה ארוכה (בשל החג השבעה ה"רשמית" התחילה רק עם צאת החג, ורק מחר בבוקר אנחנו עולים אל הקבר), ואחרי כמה שנים של אימהות במשרה מלאה, ושני אלו ביחד מאוד מבלבלים.

אחרי שיהל שיחרר אותי בבוקר, והסכים שאלך מהגן, נסעתי (ל ב ד) לירושלים, למפגש נוסף וממלא של 'מעגל התמיכה לנשים עצמאיות', תוך כדי שיחה שמתי לב שעל הרצפה זרוקה חתיכת גומי עם ציור של קוף, ואולי בהשראת הגן, או אולי בהשראת החופש שלי מייד התחשק לי שזה יהיה חלק מהתכשיט היומי שלי. כשחזרתי לחניה מצאתי עטיפת צלופן של סוכריה, פקק דרוס, וטבעת פלסטיק (זו שבבסיס של פקקי הפלסטיק של הבקבוקים), דרוסה אף היא.

(ה"קישקושים" ברקע הם לא קישקושים בכלל – זה מכתב שיהל כתב לחברה שבאה לבקר)

ברוח הרצון לחבר את החיים בצורה קצת אחרת, ובשל העייפות הכללית פה בבית, החלטתי הפעם לעשות לעצמי עבודה קלה – פשוט הדבקתי את המציאות זו לזו, והכנתי סיכת דש. קצת מעוכה, קצת נוצצת, קצת מלוכלכת, קצת משעשעת. כמו החיים…

 

11/30

מה: ענק*
ממה: סוגר של צנצנת החמצה
מאיפה: מהרחוב
תוספות: בדים וחוטי תפירה
גודל: תליון – 9X4 ס"מ, היקף – 55 ס"מ

היום הלכנו למרכז המיחזור של המושב (המושב של ההורים שלי, כן? אצלנו יש רק כלוב בקבוקים ופח של נייר. לא משהו שיכול להתהדר בשם "מרכז מיחזור"), לחלץ קצת בקבוקים מהכלוב, בתקווה שמחר נצליח להכין מהם איזה קישוט שהגיתי בהשראת תכשיט מס' 9. בתוך מיכל המתכות עיני צדה סוגר ברזל של צנצנת החמצה, ומיד ידי צדה אותו גם היא.

בעקרון מבחינתי התכשיט כבר היה מוכן, רק לפשק קצת את הטבעת וזהו, אבל הרגשתי מחוייבת, והתיישבתי ליד השולחן. על השולחן היתה ערימה של בדים, דף עם סקיצות, וגזרה גזורה מעיתון – אח שלי נוסע לנפאל ולהודו עוד כמה ימים (אני יודעת שזה נשמע סתם משפט טריוויאלי, אבל זה הדבר הכי מוזר בעולם – שהאח התינוק שלי כבר ממש לא תינוק, ושהוא עושה דברים של "גדולים"), והוא החליט לתפור לעצמו תרמיל קטן ליומיום.

הפכתי וסובבתי והתלבטתי, ובינתיים אח שלי התחיל לגזור את הבדים לתיק, אז החלטתי להשתמש בשאריות של הבדים, התחלתי לגזור ולפרום חוטים מהבדים (יש לי שתיים-שלוש מפות שסבתא שלי הכינה לפני שנים בטכניקה הזו של פרימת חוטים, שאין לי מושג איך קוראים לה).
תפרתי שתי חתיכות בד בורדו לתליון, ואת המשך השרשרת הכנתי מקרעי בד ירוק בשילוב עם חוטי תפירה בצבע בורדו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

כשהסתכלתי על התמונה הזאת ראיתי מיד דמות קריקטורית, אז הוספתי בפוטושופ עיניים ופה.

זה די משעשע – לפני כמה שנים, באחד ממעברי הדירה, החלטתי שאני ממיינת את כל חומרי הפסולת שבחדר העבודה, שומרת דברים שיש לי מהם כמות, ואת רוב החפצים והחומרים החד פעמיים אני זורקת. הקצבתי לעצמי שתי קופסאות נעליים – על האחת כתבתי 'כל מיני', ובה שמרתי זבל ייחודי ביותר (צורה מיוחדת, טקסטורה, או סתם זבל "נדיר"), על הקופסא השניה כתבתי 'יצורים בפוטנציה' ושמרתי בתוכה כל מיני דברים שאספתי כי נראו לי יצוריים, ותכננתי להכין מהם יצורים. שתי הקופסאות האלו עדיין מלוות אותי, וכשהחלטתי לעשות את הפרוייקט הזה, התלבטתי לאיזה שבריר שניה אם לא כדאי לעשות פרוייקט יצורים. גם כשחשבתי מה לעשות ביום השישי לפרוייקט המחשבה הראשונה היתה לעשות עין מכפתור ובזה לסגור את העניין. משהו דומה לזה –

* החלטתי לקרוא לתכשיט "ענק" אחרי התלבטות ארוכה שכללה עיון במילון ושיטוט קצר באינטרנט – זו מילה מאוד 'גבוהה', ומרגיש לי קצת מוזר להתשמש בה, אבל ממש צרם לי בעין ובאוזן כשניסיתי לכתוב שרשרת או מחרוזת. קשה… קשה…

10/30

מה: תכשיט קיר
ממה: ענף
מאיפה: מהרחוב
תוספות: חוט מתכת
גודל: 17X5.5 ס"מ

היום, בדרכנו דרומה, עצרנו בבאר שבע וביקרנו את מלך ברגר, אמן שיוצר ציורים מרהיבים מחומרים מן הטבע. קירות ביתו מלאים בעבודותיו – ציורים מקליפות עצים, זרעים, קש, נוצות, אבנים ועוד שלל חומרים.

מלך ברגר יוצר לעצמו קטלוג חומרים – לוחיות דיקט בגודל של כ-15X15 ס"מ, שעל כל אחת מהן הוא מדביק חומר מסויים. יש לו כבר יותר מ-400 לוחיות כאלו.

אחרי הביקור המאלף אצלו נסענו לבקר את סבא שלמה (סבא שלי), וכשירדנו מהאוטו מצאתי על האדמה את חתיכת הענף הזה, והיה לי ברור שזה יהיה הבסיס לתכשיט היומי שלי.

וזה מה שהכנתי כשהגענו להורים שלי בחצבה –

5/30

מעגלים…

יום רביעי היה יום בסימן מעגלים (תוספת עריכה בסיום הכתיבה – כל יום הוא יום של מעגלים, אנחנו פשוט לא תמיד מסתכלים עליו מנקודת המבט המעוגלת…). התחלנו (יהל ואני) את הבוקר בנסיעה לירושלים, למפגש של מעגל תמיכה לנשים עצמאיות, שיזמה איילת המקסימה [אם יש עצמאיות ירושלימיות בקהל שזה מעניין אותן אתן מוזמנות להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו]. את איילת הכרתי לפני הרבה שנים במעגל סריגה לנשים יהודיות וערביות, שיזמה אסתר לחמן. במשך כמה שנים נפגשנו פעם בשבוע, קצת סרגנו/תפרנו/רקמנו, ובעיקר דיברנו. למעגל ההוא היה כוח עצום, שאי אפשר בכלל להסביר ולתאר במילים, אני מניחה שכל אחת שהיתה שייכת מתישהו למעגל נשי שכזה (ובכלל לא משנה מהי 'מטרת ההתכנסות') מבינה בדיוק למה אני מתכוונת.
בדרך למפגש ראיתי, בזווית העין, על המדרכה, לשונית של פחית [אני לא יודעת איך לקרוא לחלק הזה, פעם אלו היו לשוניות, והיום הלשוניות נשארות כבר מחוברות לפחיות, אבל זה קצת ארוך לקרוא לדבר כל כך קטן 'הידית של הלשונית של הפחית'…] כזאת אבל מוזהבת. ראיתי אותה בשניה שחלפתי על פניה, וממש מיהרתי, אז התלבטתי לשבריר שניה (בכל זאת, היא היתה מוזהבת…) והחלטתי שאני בטוח אמצא עוד המון אוצרות ברחובות ירושלים.
היתה פגישה נהדרת, וממלאת אנרגיה, יסלחו לי קוראי הגברים, אתם מקסימים, אבל אין כמו נשים. דיברנו על הצורך במסגרת של תמיכה עסקית נשית, על משהו שונה מקבוצות הנטוורקינג ה"רגילות", על תפיסה יותר כוללת של העשיה, פחות לינארית ויותר מעגלית ספירלית. הנה, שוב המעגלים האלו…
מהמפגש הלכנו לבקר את אבא בעבודה, ושם פגשתי מישהי שלפני כמה שנים היינו שייכות גם לסוג של מעגל נשים. עוד מעגל…
כשיצאנו מהעבודה של גיל נזכרתי שאני צריכה לחפש אוצרות ולהפתעתי, הלכתי כמה דקות ברחוב יפו, ולא מצאתי שום דבר זרוק על הרצפה. מדהים!
חזרנו הביתה, וכשירדנו מהאוטו, ראיתי פקעת של ברזל בניין זרוקה בצד הכביש, לקחתי אותה הביתה והנחתי אותה על השולחן. הסתכלנו אחת על השניה ובאופן בלתי מפתיע התחלתי לעגל עיגולים מהחוטים.

כדי שהיום המעגלי יהיה מושלם חזרנו בערב לירושלים, למופע הסיום של פסטיבל הפיוט. היה נהדר.

[מה הפלא שאחרי של יום מעגלי שכזה מצאתי את עצמי במיטה עם סחרחורת…]

4/30

אצלנו במושב יש שיטה מיוחדת להפרדת אשפה:
זבל קל בגודל קטן-בינוני, שנעשה בו שימוש בבית – נזרק אחר כבוד לפח הירוק
זבל גדול וכבד (רהיטים, מכונות כביסה וכד') – נשאר בחצר או נזרק מעבר לגדר
זבל קטן שנעשה בו שימוש ברחוב – נזרק על הריצפה

היום מצאתי אחד כזה קטן על הכביש – אריזה של פופאייס (אני מהדור הישן, אף אחד לא יצליח למכור לי שלוקים!)

גזרתי ממנה פרוסות רחבות, שלפתי טבעות מתכת והתחלתי לחבר

בשלב מסויים החלטתי להצר את הטבעות שיצרתי, והשארתי רק שלוש רחבות

מהכיפה שנשארה מהקצה של האריזה הכנתי תליון

וכך בא לעולם תכשיט מס' 4

הפרוייקט הזה רק ביומו הרביעי, וכבר מעורר בי המוני מחשבות ותובנות, ואין לי זמן וכוח להעלות אותן על הכתב, זה עוד יקרה!

השעשוע הזה מצא דרכו אלי שוב היום – המילים שיצאו לי היו – יצירה, שמחה וכוח. אני בטוחה שהיצירה שאני מכניסה (בכוח, תאמינו לי שזה בכוח) לחיי, תביא איתה גם הרבה שמחה וכוח…

3/30

איזו התחלה עקומה.
היום היה עוד יום ארוך מדי – ילד ואמא עייפים עד הצהריים + שנ"צ ארוכה מדי (צרות של עשירים… אני יודעת) + הרדמות מאוחרת מאוד של ילד מתוק מאוד (קצת לפני שהוא הלך לישון הוא אמר לי "אמא, את יפה וצעירה"… לא מתוק?)
השעה כבר 1:30 ועדיין לא סיימתי את התכשיט היומי, שבכלל לא ברור אם ומה יצא ממנו (מצאתי היום שלד של קוביה הונגרית ליד הכלוב של הבקבוקים). נראה לי שכדאי שלשם שינוי אני אלך לישון לפני 2:00, אז אני נכנעת ומפרסמת פה את הרשומה שאמורה היתה להיות הרשומה הראשונה של הבלוג. כתבתי אותה ביום ההולדת שלי, לפני שלושה חודשים וקצת.
מחקתי את ההקדמה המקורית, כי רובה הועתקה להקדמה לתכשיט הראשון, ואני מפרסמת אותה as is, ומצטרפת לישנים. לילה טוב, בתקווה לימים טובים יותר בעסקי הפרוייקט…
במסגרת הימים הטובים אני גם אצליח לענות לכל המגיבים, לצלם שוב את התכשיט של אתמול, ולטובת הקוראת נעמה – למדוד את כל התכשיטים ולציין גם מידות. תודה נעמה.

[לפני שבועיים באמת הביאו לנו בלון גז חדש, ויש מזכרת כחולה חדשה למטה. אולי אני עוד אעשה ממנה גם משהו באחד הימים הבאים. נראה לי מעניין להשתמש שוב באותו חפץ. וחוץ מזה – אני מחפשת כבר כמה זמן את השרשרת שעליה תליתי את התליון לצורך הצילום, לא זכרתי בכלל מתי לאחרונה ענדתי/ראיתי אותה. עכשיו אני יודעת. לא שזה עוזר לי באיתור שלה, אבל לפחות, במקרה הגרוע ביותר, יש לי מזכרת מצולמת…]

התחלתי היום ממש מפתח הבית (החצר, ליתר דיוק) – לפני שבועיים הביאו לנו בלון גז חדש, מה שאומר שהשאירו לנו מזכרת כחולה על האדמה –

  

אני מנחשת שהפלסטיקים האלו אמורים לסמן איכשהו את המיכל כשהוא במחסן של חברת הגז (כתובים עליהם שנה + מספר כלשהו), וכנראה גם להבדיל בין המיכלים המלאים לריקים על המשאית (אחרת למה מקפידים להוריד אותם ולזרוק אותם על האדמה לפני שלוקחים לנו את הבלון הריק?!).

[את התמונה הזאת הוספתי רק כדי שמי שלא ביקר אצלנו יראה קצת מהנוף שבלוני הגז שלנו (ואנחנו) רואים כל יום. קשה… קשה…]

אחרי שאספנו את הפלסטיקים ירדנו לגן השעשועים (אני מתאפקת לא לשים תמונה משם, כי גם הנדנדות והמגלשות שלנו זכו לנוף מרהיב…), יהל פנה לענייניו ואני שלפתי את הפלסטיק הכחול, התחלתי לסובב, לכופף, להפוף ולעקם, ואחרי שבדקתי אותו מכל זווית הוצאתי מעֶרְכַּת-אוספת-האוצרות שלי חוט כסף והתחלתי ללפף.

יצא אוצרון…
מזכיר קצת משוט, אבל אין לי כלום נגד משוטים…