16/30

003a [Desktop Resolution]מה: ענק
ממה: כפיות גלידה
מאיפה: גלידריה
תוספות: חרוזים אדומים, חוט מתכת, חוט מתכת מצופה ניילון וחרוזי מעיכה
גודל: תליון – 13X7 ס"מ, היקף – 53 ס"מ

אני מזייפת בקולי-קולות… מתקשה לחזור לשגרת התכשיטים.
כמעט כל יום אני מוצאת איזה משהו להכין ממנו תכשיט, ופשוט לא מגיעה לזה. היום החלטתי לעשות מעשה בעיקר כי מדגדג לי בידיים – יש לי רעיון מה לעשות ב-30 הימים הבאים, אחרי שאסיים את הפרוייקט הזה, ורעיון גם ל-30 הימים שיבואו אחריהם. זה עשוי להשמע כאילו אני סובלת פה, וזה ממש לא ככה, אבל כזאת אני – מבינה את הפואנטה ורוצה מייד לעבור לדבר הבא (בגלל זה, למשל, חדר העבודה שלי עמוס בעבודות מותחלות, שכנראה רובן ישארו במצבן הלא גמור לנצח…).

אתמול נסענו לדגניה, לאזכרה של יונתן, אח של אבא שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים (התקשיתי לבחור תמונה, תסלחו לי…)

במרכז - סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וכל נכדיהם. יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

במרכז – סבתא ברטה וסבא עקיבא (סבתא וסבא של אבא שלי) וסביבם כל נכדיהם.
יונתן כורע מימין (אבא שלי עומד משמאל)

אבא שלי ואחיו - לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

אבא שלי ואחיו – לפי הסדר (הצילום והגיל): נוגה, אבא שלי, יונתן וחנני

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

(מימין לשמאל) אבא שלי, נוגה, חנני, יונתן, ומיקי (בן דודי) על הכתפיים שלו.

לפני הנסיעה גיל ויהל הלכו להעלות את הזבל (אצלנו לא מורידים זבל – כדי לזרוק את הזבל צריך לצאת מהבית, לעלות במדרגות, ולטפס עוד קצת במעלה ההר…), וחזרו עם חתיכת פלסטיק כחולה ויפה, בצורה של כנרת (קצת מאורכת). מרוב התלהבות (גם מהיופי, וגם מהצורה שמתאימה בדיוק לנסיעה הקרבה) החלטתי לעשות מעשה, ולקחת איתי לנסיעה את "קלמר התכשיטים" שלי – נרתיק בד מקסים שתפרה ורקמה סיגל מאור, ובתוכו כלי עבודה וכמה חוטים מסוגים שונים – ערכה בסיסית שמאפשרת לי להכין תכשיטים כשאני בדרכים (רושמת לעצמי משימה למחר – לצלם את הנרתיק ואת תכולתו.)
קיוויתי להספיק להכין תכשיט מחתיכת הפלסטיק, וזה כמובן לא קרה.

הבוקר, לפני שיצאנו דרומה חזרה הביתה, ערכנו ביקור נימוסין בגליתא, אספתי את כל הכפיות של כולם (כולל קצת השלמות מהפח שלהם, כי יהל אימץ חלק גדול מהכפיות לעצמו).

001a

כבר כשישבנו שם שלפתי את הקלמר וניסיתי להדליק נר כדי לחורר את הכפיות, אבל המאווררים שבמקום סיכלו את תכניתי. נאלצתי לתרגל דחיית סיפוקים, וטוב שכך, כי בבית היו לי גם חרוזים אדומים שהוסיפו הרבה עניין וצבע לעסק.

מודעות פרסומת

15/30

0101-1

מה: צמיד
ממה: צינור השקיה
מאיפה: מהגינה
תוספות: אין
גודל: היקף 28 ס"מ

אחד הדברים שמרגשים אותי בעשיה שלי בכלל ובפרוייקט הזה בפרט, הוא לראות את האדוות של האבנים הקטנות שאני זורקת – לראות איך הדברים משפיעים על אנשים אחרים, מעוררים בהם מחשבה, עשיה ויצירה.
משפט בסגנון: 'ארבל, מצאתי X וחשבתי פתאום שאפשר לעשות ממנו Y' מעורר בי גלים (ואדוות) של שמחה.
מאז שהתחלתי את הפרוייקט הזה שמעתי אותו כבר כמה פעמים, ושמעתי מכמה חברות על כל מיני דברים יצירתיים שהן עשו מהפסולת שסביבן. במשפחה הקרובה האדוות באות לידי ביטוי בכל מיני "מתנות" יפות ומיוחדות שיהל וגיל מביאים לי מהבילויים שלהם בלעדי ['אמא, תראי, הבאנו לך משהו שתוכלי לעשות ממנו תכשיט'].

היום נסענו עם ההורים שלי לבקר חברים על הרכס הסמוך, הם הראו לנו כל מיני דברים מופלאים שהכינו במחנה המשפחות של 'שומרי הגן', בין השאר – חליל. אבא שלי והחבר התחילו לדבר על חלילים, ואבא שלי מיד הדגים – הוא חיפש בגינה שלהם ומצא שארית צינור השקיה, שלף את האולר, והתחיל להכין חליל. כשסיים, התחיל לחתוך חוליות מהשארית של השארית של הצינור, חיבר כמה כאלו זו לזו. 'את יכולה להכין מזה תכשיט' הוא אמר, וקיבל מיד הוראה לחתוך עוד. חיברתי את כל החוליות לצמיד מקסים.
קצת עיגלתי פינות היום – התכשיט של אבא שלי בעיקר (אני רק חיברתי). אבל זו עוד אדווה קטנה של האבנים שלי…

005 001 [Desktop Resolution]

14/30

002 [Desktop Resolution]

מה: תליון
ממה: חלקי מצפן
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט ריקמה אדום
גודל: 7X4.5 ס"מ

יום ארוך ומעייף עבר אתמול על (אין)כוחותינו.
בלילה, אחרי שיהל נרדם, סידרנו קצת את הבית, ונתקלתי במצפן של יהל, שנשבר לפני שבועיים, כשעמדנו לנסוע לשדה התעופה, ללוות את אחי הקטן-ענק, שטס לנפאל [אבא שלי מיד שלף מהמגירה שלו מצפן נוסף כדי שיהל יוכל לנווט בנסיעה. יהל באיזה קטע שהדרך היתה מאוד מפותלת, והמחוג של המצפן לא הפסיק להסתובב, אמר לו: "סבא, תחליט לאן אתה נוסע – לשדה התעופה או לדרומה הרחוקה"].

החלטתי לפרק אותו ולהשתמש בו לתכשיט היומי שלי.

001 [Desktop Resolution]סרגתי סביב שתיים מהטבעות עם חוט ריקמה אדום, ואז התחלתי לסרוג משהו מורכב יותר סביב טבעת נוספת. הסריגה התארכה, והעייפות הכריעה, והחלטתי להניח את העבודה, ללכת לישון ולהמשיך את התכשיט בבוקר. כשהתעוררנו יהל מצא את התכשיט המותחל, ואמר בהתלהבות: אמא! את מתקנת לי את המצפן?!. נאלצתי להודות שלא בדיוק, ויהל ניסה למשוך את הטבעת ולשלוף אותה מתוך הסריגה, הוא לא הצליח, ואנחנו המשכנו בענייני הבוקר. אחרי כמה זמן התקרבתי לשולחן ומצאתי עליו טבעת, וסבך של חוט ריקמה פרום… צודק. שלו. אז מה אם עבדתי על זה כמעט שעתיים…
נשארתי עם שתי טבעות…

13/30

020 [Desktop Resolution]

מה: סיכת דש
ממה: עטיפת סוכריה, פקק פלסטיק דרוס, טבעת פלסטיק דרוסה, חתיכת גומי עם ציור של קוף
מאיפה: מהרחוב
תוספות: דבק
גודל: 6X4.5 ס"מ

חזרתי…

לפני כמעט שבועיים חמי היקר הלך לעולמו, אחרי חודשים של סבל וכאב. ועלינו עברו ימים גדושים – בצער ובהקלה, בזכרונות כואבים מהשנים האחרונות ובסיפורים משמחים מהשנים הטובות.

חנוך וגיל דצמבר 71

גיל, בעלי, עם אבא חנוך, כנראה בדרך מבית הילדים לבילוי אחר-צהריים בחדר ההורים.
דצמבר 1971

אחרי שבועיים מתישים, חזרנו הביתה, לשגרה חדשה – יהל הלך היום לגן, לראשונה בחיינו. הוא ילך לגן שלושה ימים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, ויבלה שם עם עוד שישה ילדים מקסימים, יש לו גננת נהדרת שהוא מכיר וכנראה גם אוהב [לפני השינה התנשקנו ואני עמדתי לצאת מהחדר, אז הוא קרא לי ואמר: 'אמא, רגע, יש פה עוד נשיקה', הוא נתן לי את הנשיקה הנוספת והוסיף: 'תמסרי אותה לנעמה'] מסביב כולם מרוצים, אני מאוד מבולבלת – עם תחושות שנעות בין שמחה וידיעה שיהיה לו טוב שם, ושלי יהיה טוב קצת בלעדיו, שִמחה שיש לנו כזאת מסגרת מקסימה וקטנה, עם מעט ילדים ומעט שעות, עם הרבה חופש ומגוון גילאים, ומצד שני זו גם התנפצות של חלום, ועצוב לי שאין לי אפשרות להשאר איתו בבית באופן שהייתי רוצה – עם קהילה תומכת ומחנ"בת, עם יכולת שלי לחלק את הזמן שלי טוב יותר בין הצרכים שלו והצרכים שלי ועם קצת יותר בטחון כלכלי. אני מזכירה לעצמי, שזה המצב עכשיו, ושדברים יכולים להשתנות – גם הסיטואציה וגם האופן בו אני רואה את הדברים, ועדיין – מבולבלת…

"בוקר טוב, צוהל הרחוב, לאן? לאן? לגן!"

"בוקר טוב, צוהל הרחוב, לאן? לאן? לגן!"

[יהל לקח מאוד ברצינות את הבקשה של נעמה לבוא לגן בבגדים חגיגיים, והתעקש ללבוש את החולצה הכי לבנה והכי חגיגית שלו. מי יודע איך מורידים כתמים של עגבניה מחולצה לבנה?]

היום הרגשתי בעיקר שאני צריכה הרבה אוויר כדי להתחיל לחבר מחדש את הדברים קצת אחרת. אנחנו אחרי שבעה ארוכה (בשל החג השבעה ה"רשמית" התחילה רק עם צאת החג, ורק מחר בבוקר אנחנו עולים אל הקבר), ואחרי כמה שנים של אימהות במשרה מלאה, ושני אלו ביחד מאוד מבלבלים.

אחרי שיהל שיחרר אותי בבוקר, והסכים שאלך מהגן, נסעתי (ל ב ד) לירושלים, למפגש נוסף וממלא של 'מעגל התמיכה לנשים עצמאיות', תוך כדי שיחה שמתי לב שעל הרצפה זרוקה חתיכת גומי עם ציור של קוף, ואולי בהשראת הגן, או אולי בהשראת החופש שלי מייד התחשק לי שזה יהיה חלק מהתכשיט היומי שלי. כשחזרתי לחניה מצאתי עטיפת צלופן של סוכריה, פקק דרוס, וטבעת פלסטיק (זו שבבסיס של פקקי הפלסטיק של הבקבוקים), דרוסה אף היא.

019 [Desktop Resolution]

(ה"קישקושים" ברקע הם לא קישקושים בכלל – זה מכתב שיהל כתב לחברה שבאה לבקר)

ברוח הרצון לחבר את החיים בצורה קצת אחרת, ובשל העייפות הכללית פה בבית, החלטתי הפעם לעשות לעצמי עבודה קלה – פשוט הדבקתי את המציאות זו לזו, והכנתי סיכת דש. קצת מעוכה, קצת נוצצת, קצת מלוכלכת, קצת משעשעת. כמו החיים…

9/30

009 009 [Desktop Resolution]

לגמרי נסחפתי היום – יותר מדי חרוזים, יותר מדי מאוחר, יותר מדי מחשבות.
אני פוצחת במסורת חדשה – "תעודת זהות" עם כל הפרטים הטכניים, מתוך כוונה שכשאין לי הרבה זמן, כוח או מוזה לכתוב, יהיה לי קל להעלות את התמונה ואת המידע היבש. בשל השעה אני אהיה יבשושית, שוב, ומקווה מחר להספיק להעלות על הכתב את כל ההרהורים.

מה: תליון / תכשיט קיר
ממה: בקבוק מי-פה
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט מתכת מוזהב, חרוזים
גודל: קוטר 10 ס"מ

4/30

006 [Desktop Resolution]

אצלנו במושב יש שיטה מיוחדת להפרדת אשפה:
זבל קל בגודל קטן-בינוני, שנעשה בו שימוש בבית – נזרק אחר כבוד לפח הירוק
זבל גדול וכבד (רהיטים, מכונות כביסה וכד') – נשאר בחצר או נזרק מעבר לגדר
זבל קטן שנעשה בו שימוש ברחוב – נזרק על הריצפה

היום מצאתי אחד כזה קטן על הכביש – אריזה של פופאייס (אני מהדור הישן, אף אחד לא יצליח למכור לי שלוקים!)

001 [Desktop Resolution]

גזרתי ממנה פרוסות רחבות, שלפתי טבעות מתכת והתחלתי לחבר

002

בשלב מסויים החלטתי להצר את הטבעות שיצרתי, והשארתי רק שלוש רחבות

005

מהכיפה שנשארה מהקצה של האריזה הכנתי תליון

004 [Desktop Resolution]

וכך בא לעולם תכשיט מס' 4

003 [Desktop Resolution]

הפרוייקט הזה רק ביומו הרביעי, וכבר מעורר בי המוני מחשבות ותובנות, ואין לי זמן וכוח להעלות אותן על הכתב, זה עוד יקרה!

השעשוע הזה מצא דרכו אלי שוב היום – המילים שיצאו לי היו – יצירה, שמחה וכוח. אני בטוחה שהיצירה שאני מכניסה (בכוח, תאמינו לי שזה בכוח) לחיי, תביא איתה גם הרבה שמחה וכוח…
1231236_10152000318954928_1227305407_n

3/30

תכשיטי 1 002 1

איזו התחלה עקומה.
היום היה עוד יום ארוך מדי – ילד ואמא עייפים עד הצהריים + שנ"צ ארוכה מדי (צרות של עשירים… אני יודעת) + הרדמות מאוחרת מאוד של ילד מתוק מאוד (קצת לפני שהוא הלך לישון הוא אמר לי "אמא, את יפה וצעירה"… לא מתוק?)
השעה כבר 1:30 ועדיין לא סיימתי את התכשיט היומי, שבכלל לא ברור אם ומה יצא ממנו (מצאתי היום שלד של קוביה הונגרית ליד הכלוב של הבקבוקים). נראה לי שכדאי שלשם שינוי אני אלך לישון לפני 2:00, אז אני נכנעת ומפרסמת פה את הרשומה שאמורה היתה להיות הרשומה הראשונה של הבלוג. כתבתי אותה ביום ההולדת שלי, לפני שלושה חודשים וקצת.
מחקתי את ההקדמה המקורית, כי רובה הועתקה להקדמה לתכשיט הראשון, ואני מפרסמת אותה as is, ומצטרפת לישנים. לילה טוב, בתקווה לימים טובים יותר בעסקי הפרוייקט…
במסגרת הימים הטובים אני גם אצליח לענות לכל המגיבים, לצלם שוב את התכשיט של אתמול, ולטובת הקוראת נעמה – למדוד את כל התכשיטים ולציין גם מידות. תודה נעמה.

[לפני שבועיים באמת הביאו לנו בלון גז חדש, ויש מזכרת כחולה חדשה למטה. אולי אני עוד אעשה ממנה גם משהו באחד הימים הבאים. נראה לי מעניין להשתמש שוב באותו חפץ. וחוץ מזה – אני מחפשת כבר כמה זמן את השרשרת שעליה תליתי את התליון לצורך הצילום, לא זכרתי בכלל מתי לאחרונה ענדתי/ראיתי אותה. עכשיו אני יודעת. לא שזה עוזר לי באיתור שלה, אבל לפחות, במקרה הגרוע ביותר, יש לי מזכרת מצולמת…]

התחלתי היום ממש מפתח הבית (החצר, ליתר דיוק) – לפני שבועיים הביאו לנו בלון גז חדש, מה שאומר שהשאירו לנו מזכרת כחולה על האדמה –

  

אני מנחשת שהפלסטיקים האלו אמורים לסמן איכשהו את המיכל כשהוא במחסן של חברת הגז (כתובים עליהם שנה + מספר כלשהו), וכנראה גם להבדיל בין המיכלים המלאים לריקים על המשאית (אחרת למה מקפידים להוריד אותם ולזרוק אותם על האדמה לפני שלוקחים לנו את הבלון הריק?!).

תכשטי 1 010 [Desktop Resolution]

[את התמונה הזאת הוספתי רק כדי שמי שלא ביקר אצלנו יראה קצת מהנוף שבלוני הגז שלנו (ואנחנו) רואים כל יום. קשה… קשה…]

אחרי שאספנו את הפלסטיקים ירדנו לגן השעשועים (אני מתאפקת לא לשים תמונה משם, כי גם הנדנדות והמגלשות שלנו זכו לנוף מרהיב…), יהל פנה לענייניו ואני שלפתי את הפלסטיק הכחול, התחלתי לסובב, לכופף, להפוף ולעקם, ואחרי שבדקתי אותו מכל זווית הוצאתי מעֶרְכַּת-אוספת-האוצרות שלי חוט כסף והתחלתי ללפף.

יצא אוצרון…
מזכיר קצת משוט, אבל אין לי כלום נגד משוטים…