נובמבר | 2013 | תכשיטי יומיום

מה: סיכה לשיער
ממה: מכנסיים
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט תפירה
גודל: קוטר 11 ס"מ

אחד הספרים הפופולאריים פה בבית בחודשים האחרונים הוא "הטרקטור בארגז החול" הנהדר של מאיר שלו. זה הדף הפותח אותו –

עולם האסוציאציות שלי מאוד מוגבל לעיתים, והטקסט הפותח את הספר עולה לי תמיד לראש כשאני חושבת על הפרוייקט. אני מרגישה שאני בשלב ה-"פחח-פחח-פחח-פחח", מקווה שבסוף אני אצליח להתניע.

אז הנה עוד נסיון התנעה…
אתמול יהל ביקש שאתפור מכנסיים וכובע למלך (המלך הוא בובות תיאטרון שאפשר להלביש בכל מיני תלבושות), גיל רצה שאתקן לו את החורים בכיסים של איזה ג'ינס, והחלטתי לפתוח את מכונת התפירה. אחרי שתיקנתי את המכנסיים של גיל פניתי לערימת הבגדים שמחכים (המון זמן) לתיקון, ומצאתי שם שני זוגות מכנסי טיולים של גיל שכבר ממש אין טעם לתקן, כי הבד כבר מאוד בלוי. מאחד מהם גזרתי את המכנסיים והכובע למלך (ואחר כך גם כובע ותיק למלכה), וכבר רציתי לזרוק את מה שנשאר, ואז החלטתי לגזור את הפסים הבהירים שבצד, ולנסות לתפור מהם סל/קערה.
התחלתי לתפור את הסל/קערה ומשהו שם לא הסתדר, אבל פתאום קלטתי שיש לי תכשיט ביד. תפרתי ל"פרח" שיצא סיכת ראש, וזהו, יש לי תכשיט (קצת מכוער, אבל עונה על תנאי הפרוייקט)! בדיעבד הוא קצת כבד מדי לסיכה, אז אולי אתפור אותו על קשת במקום.
בסופו של דבר גם התחלתי סל חדש, אבל נאלצתי להפסיק את התפירה שלו באמצע, אולי מחר אני אצליח לסיים אותו.

ניסיתי לדגמן ולצלם את הקישוט על הראש, התמונות יצאו כמובן נוראיות. אני שונאת את עצמי בתמונות [כשהייתי נערה לאבא שלי נמאס יום אחד מכך שאני מסובבת את הראש בשניה שהמצלמה מופנית לכיווני, והוא עשה איתי הסכם – הוא מצלם אותי כמה שהוא רוצה, וכשהתמונות מגיעות מפיתוח אני עוברת עליהם ראשונה ומשמידה את התמונות שאני לא רוצה שיראו. כמובן שאחרי פיתוח אחד, כשראיתי שאף תמונה לא ממש נוראה, ולא זרקתי שום תמונה, הפסקתי להתנגד ולהסתובב, אבל למרות שאני כבר מרשה לצלם אותי אני לא אוהבת להסתכל על התוצאות].
התמונה היחידה שראויה לפרסום מבחינתי היא זו – במסגרת המולטי-טאסקינג האימהי הייתי צריכה, תוך כדי הצילום, להזניק את יהל למרוץ שהוא ערך בחצר עם עצמו, ולהסתכל עליו, ולהקשיב ולהגיב, ועל הדרך גם עשיתי לו כמה פרצופים. בלי כוונה צילמתי אחד מהם. היא לא אמורה להיות יפה, אז לא אכפת לי שהיא מכוערת…