17/30

מה: סיכה לשיער
ממה: מכנסיים
מאיפה: מהבית
תוספות: חוט תפירה
גודל: קוטר 11 ס"מ

אחד הספרים הפופולאריים פה בבית בחודשים האחרונים הוא "הטרקטור בארגז החול" הנהדר של מאיר שלו. זה הדף הפותח אותו –

עולם האסוציאציות שלי מאוד מוגבל לעיתים, והטקסט הפותח את הספר עולה לי תמיד לראש כשאני חושבת על הפרוייקט. אני מרגישה שאני בשלב ה-"פחח-פחח-פחח-פחח", מקווה שבסוף אני אצליח להתניע.

אז הנה עוד נסיון התנעה…
אתמול יהל ביקש שאתפור מכנסיים וכובע למלך (המלך הוא בובות תיאטרון שאפשר להלביש בכל מיני תלבושות), גיל רצה שאתקן לו את החורים בכיסים של איזה ג'ינס, והחלטתי לפתוח את מכונת התפירה. אחרי שתיקנתי את המכנסיים של גיל פניתי לערימת הבגדים שמחכים (המון זמן) לתיקון, ומצאתי שם שני זוגות מכנסי טיולים של גיל שכבר ממש אין טעם לתקן, כי הבד כבר מאוד בלוי. מאחד מהם גזרתי את המכנסיים והכובע למלך (ואחר כך גם כובע ותיק למלכה), וכבר רציתי לזרוק את מה שנשאר, ואז החלטתי לגזור את הפסים הבהירים שבצד, ולנסות לתפור מהם סל/קערה.
התחלתי לתפור את הסל/קערה ומשהו שם לא הסתדר, אבל פתאום קלטתי שיש לי תכשיט ביד. תפרתי ל"פרח" שיצא סיכת ראש, וזהו, יש לי תכשיט (קצת מכוער, אבל עונה על תנאי הפרוייקט)! בדיעבד הוא קצת כבד מדי לסיכה, אז אולי אתפור אותו על קשת במקום.
בסופו של דבר גם התחלתי סל חדש, אבל נאלצתי להפסיק את התפירה שלו באמצע, אולי מחר אני אצליח לסיים אותו.

ניסיתי לדגמן ולצלם את הקישוט על הראש, התמונות יצאו כמובן נוראיות. אני שונאת את עצמי בתמונות [כשהייתי נערה לאבא שלי נמאס יום אחד מכך שאני מסובבת את הראש בשניה שהמצלמה מופנית לכיווני, והוא עשה איתי הסכם – הוא מצלם אותי כמה שהוא רוצה, וכשהתמונות מגיעות מפיתוח אני עוברת עליהם ראשונה ומשמידה את התמונות שאני לא רוצה שיראו. כמובן שאחרי פיתוח אחד, כשראיתי שאף תמונה לא ממש נוראה, ולא זרקתי שום תמונה, הפסקתי להתנגד ולהסתובב, אבל למרות שאני כבר מרשה לצלם אותי אני לא אוהבת להסתכל על התוצאות].
התמונה היחידה שראויה לפרסום מבחינתי היא זו – במסגרת המולטי-טאסקינג האימהי הייתי צריכה, תוך כדי הצילום, להזניק את יהל למרוץ שהוא ערך בחצר עם עצמו, ולהסתכל עליו, ולהקשיב ולהגיב, ועל הדרך גם עשיתי לו כמה פרצופים. בלי כוונה צילמתי אחד מהם. היא לא אמורה להיות יפה, אז לא אכפת לי שהיא מכוערת…

מדי פעם גם סובבתי את המצלמה –

"לתחרות… היכון… צא…" (ככה יהל מזניק ומוזנק למרוצים)

ותמונה אחרונה שיצאה מסשן הצילום בחצר – lo-tech-instagram (או 'מי צריך אינסטגרם כשכדור זכוכית ירוק תלוי בחצר'…)

התכשיט של היום כבר חצי עשוי… יש עוד תקווה!

11/30

מה: ענק*
ממה: סוגר של צנצנת החמצה
מאיפה: מהרחוב
תוספות: בדים וחוטי תפירה
גודל: תליון – 9X4 ס"מ, היקף – 55 ס"מ

היום הלכנו למרכז המיחזור של המושב (המושב של ההורים שלי, כן? אצלנו יש רק כלוב בקבוקים ופח של נייר. לא משהו שיכול להתהדר בשם "מרכז מיחזור"), לחלץ קצת בקבוקים מהכלוב, בתקווה שמחר נצליח להכין מהם איזה קישוט שהגיתי בהשראת תכשיט מס' 9. בתוך מיכל המתכות עיני צדה סוגר ברזל של צנצנת החמצה, ומיד ידי צדה אותו גם היא.

בעקרון מבחינתי התכשיט כבר היה מוכן, רק לפשק קצת את הטבעת וזהו, אבל הרגשתי מחוייבת, והתיישבתי ליד השולחן. על השולחן היתה ערימה של בדים, דף עם סקיצות, וגזרה גזורה מעיתון – אח שלי נוסע לנפאל ולהודו עוד כמה ימים (אני יודעת שזה נשמע סתם משפט טריוויאלי, אבל זה הדבר הכי מוזר בעולם – שהאח התינוק שלי כבר ממש לא תינוק, ושהוא עושה דברים של "גדולים"), והוא החליט לתפור לעצמו תרמיל קטן ליומיום.

הפכתי וסובבתי והתלבטתי, ובינתיים אח שלי התחיל לגזור את הבדים לתיק, אז החלטתי להשתמש בשאריות של הבדים, התחלתי לגזור ולפרום חוטים מהבדים (יש לי שתיים-שלוש מפות שסבתא שלי הכינה לפני שנים בטכניקה הזו של פרימת חוטים, שאין לי מושג איך קוראים לה).
תפרתי שתי חתיכות בד בורדו לתליון, ואת המשך השרשרת הכנתי מקרעי בד ירוק בשילוב עם חוטי תפירה בצבע בורדו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

כשהסתכלתי על התמונה הזאת ראיתי מיד דמות קריקטורית, אז הוספתי בפוטושופ עיניים ופה.

זה די משעשע – לפני כמה שנים, באחד ממעברי הדירה, החלטתי שאני ממיינת את כל חומרי הפסולת שבחדר העבודה, שומרת דברים שיש לי מהם כמות, ואת רוב החפצים והחומרים החד פעמיים אני זורקת. הקצבתי לעצמי שתי קופסאות נעליים – על האחת כתבתי 'כל מיני', ובה שמרתי זבל ייחודי ביותר (צורה מיוחדת, טקסטורה, או סתם זבל "נדיר"), על הקופסא השניה כתבתי 'יצורים בפוטנציה' ושמרתי בתוכה כל מיני דברים שאספתי כי נראו לי יצוריים, ותכננתי להכין מהם יצורים. שתי הקופסאות האלו עדיין מלוות אותי, וכשהחלטתי לעשות את הפרוייקט הזה, התלבטתי לאיזה שבריר שניה אם לא כדאי לעשות פרוייקט יצורים. גם כשחשבתי מה לעשות ביום השישי לפרוייקט המחשבה הראשונה היתה לעשות עין מכפתור ובזה לסגור את העניין. משהו דומה לזה –

* החלטתי לקרוא לתכשיט "ענק" אחרי התלבטות ארוכה שכללה עיון במילון ושיטוט קצר באינטרנט – זו מילה מאוד 'גבוהה', ומרגיש לי קצת מוזר להתשמש בה, אבל ממש צרם לי בעין ובאוזן כשניסיתי לכתוב שרשרת או מחרוזת. קשה… קשה…

7/30

את יום שישי "ביליתי" במיטה, עם שאריות כאב ראש, סחרחורת ובחילה. התכנית המקורית היתה להכין משהו מהשקית של הפול של סנפרוסט שבישלנו, או מהמכסה של הטחינה שנגמרה. בזמן שהתלבטתי יהל וגיל יצאו לטייל וחזרו עם מתנה – דיסקית מתכת יפיפיה. חיברתי לה בד בעזרת חוט רקמה, ומסביב היקפתי בשרשרת, ועכשיו אני רק צריכה למצוא שרשרת שתתאים לתליון המדהים הזה.

כמובן שבאמצע העבודה נזכרתי ששוב שכחתי לצלם תמונה של "לפני". תזכורת לעצמי – תפסיקי להיות כל כך אימפולסיבית!