2/30

הבוקר פתחתי את המחשב וקראתי בריפרוף את התגובות בבלוג ובפייסבוק, והתגובה הראשונה שלי היתה "מטומטמת! בשביל מה היית צריכה את זה?!" פתאום זה כל כך מחייב. מיד הסתכלתי על התכשיט הראשון, הזכרתי לעצמי כמה כיף היה להכין אותו, ואיזה כיף יהיה לי בעוד חודש, כשיהיו לי המון תכשיטי-יומיום.

עבר עלינו בוקר עמוס בטלפונים ובסידורים, ובצהריים נסענו לתל-אביב. התכנית המקורית היתה לקחת איתי "כלי עבודה" וקצת חומרים, ולמצוא משהו ברחובות תל-אביב ולעשות איתו משהו, אבל בלהט התיאומים וההתארגנויות שכחתי לקחת איתי את הצידה, וגם בתל-אביב הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, וכמו שאומרים – זרח מפרחוני.
אחר הצהריים, כשסיימתי את ענייני בעיר החול וצנחתי מותשת בביתה של חברתי היקרה הדס (קישור פייסבוקאי, מתנצלת בפני הצדיקים שלא מכרו את נשמתם לצוקי), נזכרתי בפרוייקט, והחלטתי לזייף טיפטיפה. הדס היא לא רק חברה נהדרת היא גם אמנית מדהימה ומוכשרת, והיא עושה דברים מופלאים מכל מה שהיא מוצאת ברחובות תל-אביב. אחד החומרים האהובים עליה הוא קרטון, אז ביקשתי ממנה שתראה לי איפה היא מרכזת את שאריות הקרטון מהעבודות שלה. היא נתנה לה שקית, פישפשתי בה ומצאתי את חתיכת הקרטון היפה הזו –

חשבתי להתחיל לעבוד כבר אצלה, אבל הצלחתי לגייס אנרגיה רק לשכיבה ובהייה בחתיכת הקרטון. יצאתי מהדס בלי תכשיט, אבל עם קרטון ורעיון.

כשחזרתי הביתה הכנתי את זה –

תוך כדי עבודה הבנתי שעדיף היה אם הייתי חותכת מהקרטון ריבוע או מלבן, ואולי גם עדיף היה אם הייתי משתמשת בחוטי רקמה ולה בחוטי תפירה (טרם החליטותי). ברגע שהבנתי התלבטתי אם לפרק את מה שעשיתי ולהתחיל מהתחלה, והחלטתי (מטעמי עייפות בעיקר) להשאיר את העבודה כמו שהיא, בעיקר כי כל מטרתו של הפרוייקט הזה היא לא לפתוח פס יצור של עבודות מושלמות, אלה פשוט להתניע קצת את מנוע היצירה. אני בטוחה שאני אצטרך להזכיר לעצמי את זה במהלך הפרוייקט שוב ושוב…

[אני טסה למיטה, מקווה שמחר יהיה לי זמן וכוח להגיב לתגובות שלכם, ואולי אני גם אצלם את התכשיט מחדש בתנאי תאורה טובים יותר]